מי מפחד מאבישי בן־חיים?

יש לי בעיה. אני מסכימה אחד לאחד עם התיאוריה של ד"ר אבישי בן־חיים. בעיה רצינית, תודו. כי נראה שהבון־טון מחייב את כולם להסתייג, ולו במעט, מהד"ר המתוק עם הקוקו ונעלי הבוקר.

למה האמירות של בן־חיים מצליחות להוציא מהכלים כמעט את כולם? איך ייתכן שעמיתו של בן־חיים, הפרשן המשפטי ברוך קרא, שמתאפר באותו חדר איפור, יושב לידו באותו אולפן ומקבל את המשכורת שלו מאותו מעסיק, מרשה לעצמו לקרוא לו "שקרן" וללכלך עליו בבוטות כזאת בשידור חי, כפי שקרה השבוע? כיצד מרשה לעצמו עוד פרשן בערוץ, רביב דרוקר, לשבח את ברוך קרא על דבריו? איך כל ציוץ של בן־חיים הוא מגנט למילים משפילות? מדוע הוא כבר זכה לחיקוי – מוצלח מאוד, אגב – בארץ נהדרת? מה יש בו, בבן־חיים, שמשגע את כולם?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
אין ימין ושמאל: כל הטוויטר מובך מדני דנון
האם מינוי התובע החדש לבית הדין הבינלאומי יעזור לישראל?
בג"ץ הוציא צו על תנאי נגד תוספות השכר של הרמטכ"ל לגמלאי צה"ל

אולי זהו האופן שבו הוא מציג את הדברים. פעם אחר פעם הוא מטיח את המילים: ישראל הראשונה וישראל השנייה, ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה, האליטה שסימנה את היעד שלה. הוא לא מרפה. כמו מורה שרוצה ללמד את תלמידיו את לוח הכפל, בן־חיים רוצה ללמד אותנו את לוח הסוציולוגיה הישראלית. כן, יש במדינה שלנו אליטה והגמוניה. היא לא כולה אשכנזית, אבל היא כן מערבית מאוד. העמדה הנפשית שלה ברורה: למי שבנה את המדינה – לתפיסתה – יש זכויות יתר עליה. הערכים שהנחו את מייסדי המדינה – ליברליזם, דמוקרטיה, "עם ככל העמים" – הם הערכים שצריכים להנחות אותנו היום.

וכך היה עד 1977. ואז לפתע ראש הממשלה הגדיר את עצמו קודם "יהודי" ואז "ישראלי"; הוא העניק למי שאינו שייך לישראל הראשונה כרטיס כניסה בוהק, מרשים, גאה, למגרש הפוליטי. הוא הגן על הצ'חצ'חים וחיבק אותם. מה עשתה האליטה לבגין במשך שנות שלטונו? אין צורך לפרט. רק לזכור אותו על כיסא גלגלים, מושפל, מוותר.

ואז בא בנימין נתניהו, שברוב חוצפתו ניצח את הבחירות אחרי רצח רבין, הובל לשלטון בידי ישראל השנייה והחזיר לה כגמולה. דרך המדיניות הכלכלית שלו, שצמצמה פערים, הוא העניק לה כרטיס כניסה בוהק, מרשים וגאה, הפעם למעמד הביניים הישראלי. והיא מחזירה לו כגמולו, בחירות אחרי בחירות. מעין ואלס, משולב בריקודי בטן, בינה ובינו.

מה לא עשתה ישראל הראשונה כדי לשים קץ לטנגו הזה? גם כאן אין צורך לפרט, אלא רק לציין שהמאבק המשפטי בנתניהו הוא הדרך שהיא נוקטת בשנים האחרונות.

מה בן־חיים אומר, בסך הכול? שנתניהו אינו הנושא פה, אלא בוחריו. שכניסתם למגרש הפוליטי ולמעמד הביניים הישראלי, יחד עם הזהות היהודית הגאה שלהם, היא עצם בגרון של ישראל הראשונה, שרואה בעיניים כלות איך "גונבים לה את המדינה"; איך זמרי השנה שרים בלי בושה לאלוקים; איך ערוץ 12 משדר בשעת צפיית שיא אירוע סליחות המוני בכותל; איך המגרש הביתי שלהם פותח את שעריו לאוכלוסיות אחרות, לערכים אחרים.

באופן תמוה, בתוך הוויכוח הזה, הציונות הדתית לרוב ממלאת פיה מים. נעה באי נוחות. הרי היא רואה בעצמה, בהרבה מובנים, ממשיכת דרכם של בוני המדינה. היא גם מרגישה אליטה. לא בטוח שהיא רוצה להיות מזוהה עם ישראל השנייה. לא בטוח שהיא בכלל מעריכה או מכירה אותה בכלל.

אבל כדאי לה. כדאי לה מאוד. עם כל הכבוד לציונות הדתית, למקף הקדוש ולמפעל המכינות, הזהות היהודית של המדינה שלנו אינה המונופול שלה. גם לא הזהות הלאומית. כשבן־חיים אומר שההגמוניה סימנה את בנימין נתניהו כי הוא השליח של ישראל השנייה, היהודית, הפטריוטית, הלאומית, העולם הדתי־לאומי היה צריך לזעוק: יהי חלקי עמהם.

ללי דרעי היא תושבת עלי