דוד בן־גוריון וגולדה מאיר ודאי מתהפכים בקברם נוכח תחיית המתים שעוברת על מפלגת העבודה. מתנועה מפוארת שהנהיגה את תחיית ישראל בארצו הפכה מפלגת העבודה לגרוטסקה. במקום שני הדגלים מעוררי ההשראה שהניפה תנועת העבודה ההיסטורית, דגל הסוציאליזם ודגל הלאומיות, היא מניפה היום את דגל הפרוגרסיביות הליברלית. לא רק שאין שום קשר בינה ובין בן־גוריון מקים המדינה ומחדש הממלכתיות העברית, אפילו בינה ובין גולדה מאיר המרחק רב. מאיר לא דגלה בפמיניזם; היא פשוט הייתה כזו. אישה חזקה. היום עומדת בראשות העבודה אישה שהיא התגלמות הפמיניזם הוולגרי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הדרך לגן עדן לא עוברת דווקא במחלקת בייניש או בשירות הלאומי
כך תעזרו לילדיכם להתמודד עם הסכנות ברשת
"אי אפשר להתחמק": ימינה תגבש עמדות בנושאי דת ומדינה
מה שאירע למפלגת העבודה הוא תמרור אזהרה לליברלים הדתיים. כי מה שקרה לה הוא פועל יוצא מהתמסרות לאידיאולוגיה נוכרית ולמערכת מושגים זרה. בעומקה הייתה הלאומיות של בן־גוריון התחדשות של הרוח הישראלית ושל אנרגיות מקוריות שהיו רדומות וכבויות אלפיים שנה, וככזו היא הייתה מבורכת; אבל כשבחרה להשתמש במערכת מושגים של הלאומיות האירופית של המאה ה־19 כדי לבטא את מחשבותיה, ולא במערכת המושגים הישראלית המקורית, היא גזרה את דינה לחלוף יום אחד מן העולם.
כשתנועה אידיאולוגית מאמצת מערכת חשיבה, היא מאמצת גם את גורלה של המערכת הזו. זמנה של האידיאולוגיה הלאומית האירופית, שנחשבה בזמנה לפסגת הרוח האנושית, היה קצוב. כשנגזר עליה, כמו על כל תפיסת העולם המודרנית, לחלוף מן העולם בעקבות הביקורת הפוסט־מודרנית, הגזרה הזו חלה גם על צאצאיה הרעיוניים. כך הפכה הציונות של בן־גוריון לפוסט־ציונות הפרוגרסיבית של תנועת העבודה העכשווית, היוצאת נגד כל מה שבן־גוריון דגל בו.
גם הליברלים הדתיים שלנו מלאים כוונות טובות. יש בהם נטיית נפש לאהבת האדם בכלל ולאהבת ישראל בפרט, לפתיחות ולהכלה, ובכך הם מבטאים צד אותנטי מרוח ישראל. הבעיה היא שהם הופכים את נטיית הנפש הזו לאידיאולוגיה ומלבישים אותה במערכת מושגים זרה, זו של הליברליזם הפרוגרסיבי הפוסט־מודרני. למערכת המושגים המערבית שמשמשת אותם יש חוקיות, מגמות, גלגולים ודרך התפתחות משלה. היא לוקחת למחוזותיה את מי שמשתמש בה. לא פלא שאצל הליברלים הדתיים שלנו מופיעות חדשות לבקרים סתירות בין הכוונה הטובה והרוח הנכונה, ובין העמדות שנגזרות מכלי החשיבה.
ערך המשפחה מרכזי ויסודי בישראל, לדוגמה, אבל מי שמאמץ את האידיאולוגיה הפרוגרסיבית של ימינו מוצא עצמו מנוגד לערכי המשפחה בישראל. גם הלאומיות היא ערך מרכזי בתפיסה הישראלית, אבל כשהליברלים שלנו מגוננים על מסתנני העבודה בדרום תל־אביב בשם ערכי הרב־תרבותיות וזכויות האדם, הם פועלים נגדה.
בתפיסה הישראלית המקורית יש בסיס איתן לאהבת האדם בכלל ולאהבת ישראל בפרט. היא לא זקוקה למערכת המושגים הליברלית־פרוגרסיבית כדי לבסס את עצמה. היא לא חייבת לחשוב בלועזית, היא יכולה לעשות זאת גם בעברית. יהדות מחבקת, פתוחה, סבלנית, אינה בהכרח ליברלית; היא יכולה לנבוע באופן טבעי גם מתוך מקורות ישראל ומתוך הגיון המחשבה הישראלית ואינה זקוקה ללבושים זרים, שבסופו של דבר ייקחו אותה למקומות זרים. אין צורך להיות דתי ליברלי כדי לאמץ גישה כזו; אדרבה, ככל שיהודי הוא עצמי יותר, דבוק בתורה, מחמיר עם עצמו ולא עם אחרים, וככל שיהדותו מושרשת ובטוחה בעצמה יותר, אך טבעי ומתבקש שהוא יהיה מכיל יותר, מחבק ומואס בכפייה.
כל זה אקטואלי דווקא היום על רקע מערכת הבחירות. ימינה אינה מפלגה דתית ליברלית במובן האידיאולוגי. ליברלים דתיים נמצאים בכחול לבן, ביש עתיד ובעבודה, אבל את הליברליזם הדתי הפרוגרסיבי הזה אי אפשר למצוא בימינה, וטוב שכך. ימינה היא הביטוי האותנטי של יהדות מקרבת, מחבקת ומכילה, יהדות של בית הלל. היא המקום הטבעי לא רק לחוגים רחבים של הציונות הדתית אלא גם לדתל"שים, לחובשי כיפות שמיים וכיפות שקופות, ולשאר יהודים טובים שמרגישים הזדהות עם היהדות אבל אינם מוכנים לקבל על עצמם עול מצוות במלואו. היא אינה דוגלת ביהדות קפדנית ומחמירה של שמאל דוחה, שגם לה יש מקום, אלא של ימינה מקרבת.
ההבחנה בין ליברליזם דתי אידיאולוגי, שמתמסר לתפיסות הפרוגרסיביות, ובין יהדות מכילה וסובלנית היא חשובה מאין כמותה. אין צורך בתפיסות זרות כדי לבסס יהדות פתוחה ומחבקת; בתורת ישראל יש די מקורות שעולה מהם שליהדות כזו לא רק יש מקום, אלא היא גם צו השעה והדור.
