לאחרונה מצאתי את עצמי מתגעגע לקו 947. בכל פעם שאני מרגיש מחנק אני מתגעגע לקו 947 של אגד. אני יודע שזה נשמע מוזר, בנאדם שמתגעגע לקו אוטובוס. אבל אני לא סתם מתגעגע, לי יש סיפור עם הקו הזה. ולא סתם סיפור, אפשר לומר שאני חייב לקו הזה הרבה משלוות הנפש שלי בימי הישיבה. למי שלא מכיר, קו 947 הוא אוטובוס בין־עירוני שיוצא מהתחנה המרכזית בירושלים כל חצי שעה ונוסע עד לחיפה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בדרך לטוקיו: "אני נראית עדינה, אבל יש לי אופי של לוחמת"
סערה סביב החלטת קק"ל: "הימין הקיצוני קובע עובדות"
אפונה, הקטנית שכובשת מטבחים
אבל מה שבאמת מיוחד בקו הזה הוא המסלול האינסופי שלו. הוא לא קו רגיל כזה שנוסע דוך מירושלים לחיפה, 947 הוא קו נדיר, עם מסלול נדיר וארוך־ארוך. אני זוכר שבזמנו מישהו אמר לי שזה הקו עם המסלול הכי ארוך בארץ, אבל אף פעם לא בדקתי את זה לעומק. אני לא חיפאי וגם לא התגוררתי באף אחת מהערים שבהן הקו הזה עובר. אני ירושלמי מבטן ומלידה ותמיד למדתי בישיבות ירושלמיות, ולכן אני אפילו לא זוכר מה הייתה הסיבה שנסעתי בקו 947 לראשונה וגיליתי את הסגולות המופלאות שלו, אבל מאז בכל פעם שהייתי מרגיש צורך לנקות את הראש קצת, לברוח או לנשום אוויר, הייתי אורז בתיק קטן בקבוק מים, סיגריות, מצית, נגן mp3, משקפי שמש, מחברת, עט, מסילת ישרים מהדורת כיס, נוסע בשעת בוקר מאוחרת יחסית מהישיבה בהר נוף לתחנה המרכזית בירושלים ומחכה ברציף 16 לקו 947 הגואל. התייחסתי לזה כמו אל טיסה לחו״ל.
האמת שכשאתה סגור בישיבה הרבה זמן אתה יכול להרגיש גם בנסיעה עירונית רגילה כמו בטיול שנתי, ולכן את חווית 947 שמרתי לעיתים נדירות, למצבי קיצון ולזמנים קשים במיוחד. הייתי עולה, תופס מקום ליד חלון, מכניס את האוזניות לאוזניים ומרגיש איך הלב שלי מתרחב כשהאוטובוס מגיח מאפלת החניון של המרכזית אל כבישי החופש. מרגיש איך הריאות מתמלאות אוויר. הייתי עוצם עיניים, מדמיין שאנחנו ממריאים, מדמיין את עצמי מסתכל על העננים מלמעלה.
בעצירה של 947 בנתב״ג, הייתי מסתכל על היורדים והעולים ומרגיש שווה בין שווים. זו הייתה הטיסה שלי, שהמשיכה למסלול מרשים של כמה וכמה תחנות בפתח–תקווה
ואז 947 היה עוזב את ירושלים באלגנטיות דרך כביש 1 ומפליג בו עד התחנה שליד נתב״ג. בדרך כלל כשאני רואה אנשים סוחבים מזוודות מעוטרות בסרטי טיסה טריים, אני מקנא בהם ומנסה לפענח אם הם בדרך לחו״ל או שבים ארצה, אם הם אחרי טיול במזרח או בדרך למסע שופינג בניו־יורק, אבל בעצירה של 947 בנתב״ג הייתי מסתכל על היורדים והעולים ומרגיש שווה בין שווים. זו הייתה הטיסה שלי שהמשיכה למסלול מרשים של כמה וכמה תחנות בפתח־תקווה, אחר כך בהוד־השרון וברעננה ואז במעבר חד ואחרי זמן נסיעה לא ארוך האוטובוס היה עוצר בתחנה שליד כלא הדרים ואני הייתי מסתכל בחשד מי עולה ומי יורד ומריץ לעצמי תרחישים בראש שאני מתבייש לכתוב. לא היה לי אז סמארטפון ואף פעם גם לא טרחתי לסחוב איתי מפות אמיתיות, כך שבחלון חלפו לנגד עיניי יישובים וערים שלא היה לי מושג מה שמם, אבל למי היה אכפת. העיקר היה לראות נוף אחר, להתגלגל במסלול הבלתי נגמר של הקו המדהים הזה ולחשוב רק על הדרך. רק על הדרך. אחר כך היו כמה תחנות בנתניה ואני מודה שזה היה החלק הפחות סימפטי מבחינתי במסע. לא יודע למה, אולי משהו שקשור לדעות קדומות שלי על עיר היהלומים.
וכשסוף־סוף הנהג היה מחלץ אותנו מנתניה אל כביש החוף הייתי מתחיל להתארגן לירידה במחלף אור־עקיבא. רק פעם אחת המשכתי עם הקו לעתלית ופעם אחת לתחנה הסופית בחיפה, אבל חוץ משתי הפעמים האלה, בכל שאר הטיסות שלי ב־947 הייתי יורד במחלף אור־עקיבא ומשם צועד רגלית לנמל קיסריה. זו הליכה של חצי שעה בערך, זמן מספיק לחילוץ עצמות מהנסיעה הארוכה. גם בימי קיץ לוהטים, היה רגע שבו משב נעים וריחני של ים היה מקבל אותי, הישיבוחער הירושלמי שברח לתפוס קצת אוויר. הייתי עובר ליד אנדרטת ברזל ואבן בצד הכביש שעליה חקוקות מילות השיר ״הליכה לקיסריה״ ואני, (שתודה לא־ל לא נולדתי לתוך הישיבה) הייתי מפזם אותן לעצמי במנגינה שזכרתי מהבית, עד נמל קיסריה. שם הייתי הולך לעמוד ליד דייגים מג'סר א־זרקא ומחכה איתם שעות ארוכות ובדממה לדג או משהו שיעלה בחכה. והשמש הייתה מתחילה לשקוע והייתי תופס פינה ומתפלל מנחה ביחיד, והמילים של חנה סנש היו משתרבבות לי לשמונה־עשרה, א־לי א־לי שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם. ולפעמים דג היה עולה בחכה של מוראד הדייג ולרוב לא, והיינו נפרדים בדומייה ואז הייתי מעשן סיגריה וחוזר לישיבה.
