סיפור ידוע שהמצאתי הרגע מספר על בחור אחד שעמד להיות מוצא להורג. רגע לפני שמעבירים אותו לעולם שכולו טוב, כשהחבל מונח על גרונו, שאלו אותו אם יש לו בקשה אחרונה. ענה להם הבחור “כן, בבקשה ספרו לי בדיחה טובה“. שאל אותו התליין, “את הבדיחה על התוכי והפסנתר אתה מכיר?“. ענה לו “כן“, והוצא להורג.
רוצה לומר: למדתי בשבעה על אבי שגם ברגעים הקשים ביותר הומור נשאר הומור. אתה יכול לטבוע בשחור ולבכות מעמקי נשמתך, אבל כשקורה מולך משהו מצחיק, הגוף שלך מאמץ אינסטינקטיבית את המפלט. יותר מזה, דברים שייתכן שהיו מוציאים ממך גיחוך קל ביומיום מקבלים "בוסט" לא קטן בסיטואציות עצובות במיוחד. כאילו הנפש רק מחכה שמישהו או משהו ייתן לה קצת ברייק מכל היגון הזה.
ואכן, במבט קצר לאחור, ואחרי שבשבוע שעבר שיתפתי אתכם בחלק הקודר של האובדן, אני חש מחויב להוציא את כולנו מחושך לאור, ולשתף אתכם גם בחלק המצחיק של השבעה. שנתחיל?
• מצחיק לקבל לשבעה מארז גדול ממקום העבודה של אבא שלי. הרעיון כמובן יפה ומכבד, אבל כשאתה פותח אותו אתה מוצא קופסת ענק של עוגיות חיוכים. איכשהו זה לא ממש קשור, לשים אותן על שולחן האבלים.
• מצחיק ללכת לרבנות העיר רגע אחרי שמודיעים לך שאבא שלך נפטר, להתיישב מול הפקידה החביבה כדי לסדר את כל הבירוקרטיה של המוות, ואז היא פותחת לך מצגת פאוור־פוינט של מודעות אבל ואתה מוצא את עצמך מתלבט יחד איתה אם להסתפק ב“יקירנו“ או ללכת על הפירוט המלא של “אבינו, סבנו, אחינו“.
בסוף, כשכבר נסגרים על נוסח, אתה מוצא את עצמך מנסה לתפוס במשך שעה את תיבת הטקסט של “ראובן יוסף ז"ל“, שעל שמו בנו את התבנית של המודעה, כדי להחליף אותו בשם של אביך. אחרי שעובר זמן ואתה לא מצליח, מזעיקים את איש המחשבים של הרבנות – שהוא, בעצם, רב שפעם כיבה והדליק מחשב, אז הוא נחשב האדמו“ר של המחשבים שם – ואחרי עוד קצת זמן שהוא לא מצליח אתה מוותר ואומר לפקידה החיננית שתעצב כבר מודעת אבל בבית.
• מצחיק שהאיש שהזמנת ממנו מצבה לאבא שלך אומר שהוא גם עושה מטבחים למקרה שאתה צריך. כן, כי מה שאני רוצה זה שבכל פעם שאכנס למטבח תעלה לי לראש תמונה של מצבת גרניט שחורה עם ספסל שיש ואגרטל מובנה, ושבכל פעם שאני מכין חביתה אגיד קדיש על האפרוח שהיא יכלה להיות.
• מצחיק שבמשך כל השבעה היה כיסא פלסטיק אחד קצת שבור, ובכל פעם מישהו אחר שישב עליו נפל אחורה, אבל אף אחד לא חשב פשוט לשים אותו בצד. כאילו כולם הסכימו שיש הפוגה קומית לא רעה בזה שאחת לכמה שעות מישהו דופק גלבה רצינית ומוציא את כולם מהבאסה.
• מצחיק שבתכלס שבעה זה עצוב וכואב, אבל בכל מה שנוגע לקולינריה מדובר באחת התקופות הטובות שידע הבית של הוריי. מכל עבר אנשים הביאו עמם סירים ותבשילים וגבינות ומרקים. עד כדי כך שאתה מוצא את עצמך מייבב בזמן שאתה מנהל שיחה עם חבר של אבא מהצבא, אבל מצליח לעצור אותו באמצע סיפור כדי לצעוק על אחיך הגדול שלא יגמור לך את המפרום.
• מצחיק לנסות לפלח את המנחמים לסוגיהם.
המנחם שבא לספר לך על הצרות שלו. ותודה לסימה, שבמהלך השבעה מצאתי את עצמי מנחם אותה על כך שקיבלה דו“ח על שימוש בטלפון בזמן נהיגה. היא לקחה את זה כל כך קשה, שבסוף איחלתי לה שלא תדע עוד צער ושתהיה חזקה בשביל המאזדה.
המנחם המתעניין מדי. סבבה שאתה רוצה לדעת הכול על אבא, אבל מאיפה אני אמור לדעת כמה הוא קיבל בבגרות בספרות?
המנחם עם הרינגטון העליז מדי. יש יחס ישיר בין מידת העליזות של צלצולו של אדם ובין מספר הפעמים שהטלפון יצלצל בזמן ביקור הניחומים. ובאותו נושא, אריה, אנחנו יודעים שזו לא אשמתך שחיפשו אותך מלא פעמים מהעבודה, אבל גם בלי קשר לשבעה – תחליף כבר את ה־Y.M.C.A.
המנחם שבא רק בשביל הכיבוד. עלינו עליך, אלכס.
המנחם השותק. אני מבין שהרבה פעמים אין מה להגיד, אבל רבאק, לא מספיק אני צריך להתמודד עם מוות עכשיו, אתה גם מפיל עליי שתיקות מביכות?
המנחם המדבר. הנגטיב של השותק. מנחם שחושש משתיקה מביכה עד כדי כך שהוא לא סותם את הפה אפילו לרגע.
• מצחיק שבמשך שלושה ימים מהשבעה נתקע לך בראש שיר. מילא זה היה “ליל חניה“, שאבא שלי אהב מאוד, או “אבות ובנים“ של אביתר בנאי, שתמיד מפרק אותי לחתיכות. אבל לשבת ליד אנשים זרים ועצובים שלא יודעים מה להגיד לי כדי לנחם אותי בזמן שאני לא מפסיק לזמזם את "בטי בם" של אריאל זילבר, זה קצת פחות מתאים.
• מצחיק שאלוהים מצווה עליך לא להתקלח במשך שבוע שבו אתה עתיד לפגוש ים אנשים. ביום הראשון והשני זה עוד סבבה, אבל ביום השישי אתה מוצא את עצמך במשבר הגייני חמור עד כדע כך שאתה מפחד שאנשים יחליפו את ה“תהיה חזק“ שלהם ב“תהיה נקי“."
• מצחיק שביום הראשון של השבעה החלטתי ללכת לבית כנסת במשך חודש כדי להגיד קדיש. בהתחלה אתה מתוח ומפוחד ולא מכיר, ומחכה בדריכות לתור של הקדיש, אבל אחרי שישה ימים אתה מוצא את עצמך מעיר לשליח ציבור על טעויות, יושב בראש השולחן בסעודות ומספסר בעליות לתורה.
• מצחיק לשבת עם האחים שלך כדי לנסות לחשוב מה לכתוב על המצבה, ולדעת שאם אבא שלך היה חלק מהשיחה הזאת הוא היה חוזר על הבדיחה של “אחאב זמרי ז“ל, למכירה סובארו שנת 93'“.
• מצחיק לפתוח את ארון הבגדים של אבא שלך ולהיזכר שכשהיית בן 17 ועבדת בבורגר ראנץ‘, קיבלת טלפון מאבא שלך שעבד בבנק דיסקונט, שמבקש ממך להפסיק לשים את המדים בארון שלו כי הוא יושב עכשיו בבנק עם חולצה ירוקה של בורגר ראנץ‘.
• מצחיק הרצון שלנו להיאחז במיסטיקה. כל פרפר שעף קרוב מדי, כל נורה שנשרפת בבית, כל רמז קטן הופך פתאום לשיחה מטורפת על זה שיש דברים שאנחנו לא מבינים ואולי מישהו מהעולם שמעבר מנסה ליצור קשר. טוב, אתם לא מאמינים מה קרה עכשיו, נגמרה לי הסוללה במחשב בדיוק כשסיימתי את הטור. אין, זה בטוח ניסיון ליצור קשר. מטורף.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
