בכירי תקשורת השמאל עלו בימים האחרונים לטריבונה עם שקית גרעינים ובירה איכותית, וצפו פעם נוספת במופע המביך של עימות בין אנשי תקשורת ימניים. העילה למהומה הנוכחית הייתה מטופשת במיוחד – העסקתו של עמיתנו ביני אשכנזי ככותב בתחומי משפט וכלכלה בעיתון "מקור ראשון" (גילוי נאות וכו'), למרות עמדותיו הפוליטיות הלא מוסתרות. איש ערוץ 20 שמעון ריקלין היה הראשון לתקוף את מקור ראשון, שדרנית גלי ישראל יערה זרד הצטרפה גם היא למתקפה, ומיד קם יריד בבית, או ליתר דיוק, בטוויטר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התוכנית המשפטית של סער: חשובה אך לא מחדשת
– סערה סביב החלטת קק"ל: "הימין הקיצוני קובע עובדות"
– מלנכוליה וטמפרמנט: מאיפה הגיע אלינו מזג האוויר?
קשה להבין איך אנשי תקשורת הימין, המצומצמת ומכווצת ממילא, מוצאים את הזמן והאנרגיות לכל כך הרבה מלחמות פנימיות. מדוע האנרגיות מופנות להרס עצמי במקום למאבק הנחוץ כל כך על דמותה של המדינה? וכי אין קרבות ראויים יותר ממלחמות ערוץ 20 נגד מקור ראשון וגלי ישראל נגד ערוץ 7? יצר ההרס העצמי של הימין ממשיך לפגוע בכולנו, ואם בפוליטיקה המצב התאזן מעט באים דווקא אנשי התקשורת ומשלימים את החסר.
החתמתו של ביני אשכנזי הכתב השמאלני שעבד במרקר.
במקור ראשון.
היא רק עוד דוגמא קטנה לתפקיד החשוב של הציונות הדתית בשימור האליטה.
ששולטת במרבית הבמות התקשורתיות למרות שהיא מיעוט בחברה הישראלית.
יותר עדיף היה להביא מישהו עם קול אחר שמייצג את הרוב הדומם והמושתק.
וחבל— שמעון ריקלין (@Riklin10) February 14, 2021
אבל אם כבר נפתחה המערכה, אי אפשר בלי כמה מילים לגופו של עניין. שנים רבות זעקנו, אנשי התקשורת הימניים, על הסלקציה הבלתי מוצהרת במערכות התקשורת בישראל. אי אפשר מצד אחד לזעוק על סימון עיתונאים בשל דעותיהם, ואז לעשות בדיוק אותו דבר. דעלך סני – לחברך לא תעביד. קו מערכתי של עיתון הוא כמובן דבר חשוב, אבל גם לעיתונאים שמאלנים מותר להתפרנס. חוסר הרגישות לפרנסתו של יהודי בימי קורונה שכאלו היא מכעיסה. חבל.
מה שמשעשע, יותר מאשר מכעיס, הוא נימת הטפת המוסר שהייתה במתקפות. ב-15 שנותיי בתקשורת המגזר נחשפתי לתופעה מרתקת. לעיתונאי מגזרי יש לא בוס אחד, לא שניים ולא שלושה. כל דוס ממוצע משוכנע שהוא הבוס שלו ורשאי לחלק לו הוראות והנחיות. "בשביל מה שלחנו אותך לתקשורת"? הם שואלים אותך, כשמשהו שכתבת לא נראה להם (איך שלחת אותי אם אנחנו לא מכירים?). ועם עד כה חשבתי שמדובר ב"מחלה" מגזרית, מתברר שגם בימין החילוני פשתה הנורמה הזו. כשארז תדמור מתיימר לתת שיעור בתקשורת לחגי סגל, קשה שלא לגחך מעט בלב.
הבעיה במקור ראשון היא לא העסקת ביני אשכנזי.
מקורה של הביקורת שהתעוררה היום באכזבה מתמשכת מהעיתון שהתיימר ואמור היה להיות האלטרנטיבה הימנית של הארץ, אבל הולך והופך לעיתון מגזרי נישתי שמשקיף באדישות על המערכה הכי חשובה שמתנהלת בשנים האחרונות – המערכה נגד תפירת התיק למנהיג הימין >>— ארז תדמור@ereztadmor (@tadmorerez48) February 14, 2021
אך מעבר לכעס ולגיחוך יש פה גם מחלוקת מהותית. מי ששם אותה על השולחן הוא תדמור, שהאשים כי עיתון מקור ראשון הפך "לעיתון מגזרי נישתי שמשקיף באדישות על המערכה הכי חשובה שמתנהלת בשנים האחרונות – המערכה נגד תפירת התיק למנהיג הימין". יצא המרצע מן השק: על פי גישת תדמור וחבריו, המערכה הכי חשובה של הימין הישראלי בימים אלו היא זו המכוונת נגד העמדת ראש הממשלה נתניהו לדין. התיישבות? לא מעניין, ריבונות? למי אכפת, בנייה בירושלים? חסרת חשיבות, חינוך ציוני? מי צריך את זה. אם בעבר היה ברור שימניות היא תפיסת עולם ערכית שמושתתת על כמה אדנים, תדמור וחבריו באו והעמידו את הימניות על עיקר אחד בלבד: נתניהו, או אם תרצו: משפט נתניהו. אז נכון, מלחמת האליטות היא בהחלט אירוע משמעותי, אבל תפיסת עולם שמעמידה את הימניות על מלחמת האליטות ועליה בלבד היא ימניות רזה ודלה, שטוחה וחסרת כל עומק. כי לשם מה יש צורך במלחמת האליטות אם לא על מנת לקדם סדר יום אלטרנטיבי?
כמובן שהמחלוקת בין הימניות של תדמור, ריקלין ושות', ובין ימניות נוסח מקור ראשון למשל, היא מחלוקת חשובה. מה שקצת מצער הוא הרצון של כמה מהשותפים לעימות הזה לחדד את המחלוקת הזו ולהביא אותה אל נקודות החיכוך. הימין תמיד היה קואליציה בין מגוון תפיסות עולם. אנשי דימונה ואנשי עפרה לא באו מאותו בית מדרש. למרות זאת, במשך קרוב ליובל שנים, הקואליציה הימנית הזו הצליחה לעשות לא מעט גם עבור עפרה ובית-אל וגם עבור דימונה וקריית-שמונה. ההתפוררות של הקואליציה הזו אל מול עינינו, הן בפוליטיקה והן בתקשורת, איננה מבשרת טובות לאיש. לא בהתיישבות, לא בעיירות הפיתוח ולא בשכונות. הרב משה צבי נריה זצ"ל, אמר פעם משפט מעניין: "יבורך הטשטוש המאחד". הרב נריה לא היה פשרן ולא זגזגן. הוא היה אידיאולוג, מייסד ומנהיג של תנועה רעיונית בעלת כיוון ודרך מוגדרים וברורים. אך בחוש המעשי שהיה לו, הרב נריה ידע שלפעמים עדיפה ההימנעות מבירורים רעיוניים מיותרים. טוב מדי פעם לטשטש קצת, לטובת האחדות ושיתוף הפעולה הפורה.
