"אוף, הוא מתראיין כל כך טוב, אלוהים", כתב חנוך דאום בעמוד הפייסבוק שלו בעקבות הריאיון של יונית לוי אמש (ב') בחדשות 12 עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אכן, מה ששלו – שלו. נתניהו אשף בראיונות. המסרים קולחים ממנו בטבעיות של מי שמשמש הקמפיינר העיקרי של עצמו ומשהו באווירה המבודחת שהתפתחה בראיון אפשר לו ממש לשטוח את מלוא משנתו, ולהימנע מלענות תשובות מלאות באמת על שאלות קשות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפתרון של הגמרא לפלונטר הפוליטי: נשיא
– "ביום שאפסיק להתרגש מאייטם או כתבה שעבדתי עליהם – אדע שאני צריך לפרוש"
– המימון לאונר"א: האמירותים יפסיקו, האמריקנים יחדשו
אני לא מסתכלת על הריאיון הזה דרך הפריזמה של "כן ביבי" או "לא ביבי", אלא דרך הפריזמה של איזה ריאיון מתאים להביא כדוגמא בפני סטודנטים בחוג לתקשורת ומה יישכח בעוד כמה ימים. ללוי, בבואה לראיין את ראש הממשלה, יש, מה לעשות, צל מאחוריה: הריאיון המופתי של קרן מרציאנו עם נתניהו טרום הבחירות לפני כמעט שנתיים. כל ראיון עם ראש הממשלה בשנים הקרובות יושווה אליו, ובצדק.
מרציאנו שלטה אז בדקויות ובניואנסים שהוציאו את נתניהו מאזור הנוחות שלו. היה זה ראיון בהפתעה, כי נתניהו החליט שהוא עובר באולפן ומתראיין, אבל הצופה הרגיש שמרציאנו התכוננה לראיון הזה כל חייה העיתונאיים. זה לא שלוי הגיעה לא מוכנה, אבל לאולפן שלה הגיע נתניהו חמוש בנשק הטקטי הכי מפיל שיש: צחוק משוחרר ותדיר. הוא ישב נינוח, ואפילו פלט פעמיים את המשפט: "אני נהנה", כאילו אין קורונה אפידמיולוגית וכלכלית בעולמנו. כאילו אין רבים במדינה שנאנקים בזמן שהוא "נהנה".
לפרקים נראה נתניהו כמו תלמיד שלומד למבחן, ומגלה שהמורה שואלת אחת לאחת את השאלות עליהן התכונן. הוא התפתל החוצה בקלילות גם ממלכודות שניסתה לטמון לו לוי. כך הצליח למשל להסביר, מבלי להסביר באמת, למה הוא רוצה את הסכם העודפים עם בן גביר, אבל לא ירצה אותו בממשלה. מבלי להשמיץ במילה את בן גביר. הוא הצליח ללהטט במתח של למה הוא לא חפץ ביקרו של האיש, אבל גם לא פוסל אותו, וברגע האמת גם הצליח להסיט את הדיון לעבר יריביו הפוליטיים שגם הם לא בוחלים באנשים בעלי אג'נדה גבולית לשיטתו, כדי שלא ייאלץ למסור הסבר יותר מפורט. וזה עבד לו.
בראיון זה אפילו נמצאה גרסה חדשה לחמוצים: "נה, נה, נה, נה, נה", שזה, בהנגנת קול משעשעת של נתניהו, הוא הכינוי החדש למי שמחפש כל הזמן מה לא בסדר. לוי מיד החמיאה לו על החיקוי, כי ראתה אותו כמכוון אליה, אבל היה זה רגע מצחיק באמת, והיא אכן צחקה ושוב היה כמעט כיף באולפן.
ועדיין, השנינות הלשונית לא משתווה למשפט האלמותי מהריאיון ההוא עם מרציאנו שנתניהו אמר בשיא הרצינות ואחר כך הפך למם: "מה? מה פתאום", שבא כתשובה לשאלה האם אם ייבחר כראש ממשלה הוא ינסה לקדם חוק או מהלך שימנע העמדתו לדין.
גם ממד הזמן היווה פקטור שריחף מעל שני הראיונות הללו: בעוד באולפן של מרציאנו שידר נתניהו שהוא מרגיש שלא נותנים לו די זמן להשלים את טיעוניו, בראיון אמש לוי הייתה זו שכל הזמן הזכירה שאנשיו של נתניהו עומדים לה עם סטופר על הראש, קוצבים את זמנה ולא נותנים לה די זמן לראיון.
תחושת המרדף אחר הזמן שנוזל גרמה ללוי לדלג מנושא לנושא ולא להעמיק בצורה מספקת לא בבחירות, לא בקורונה, לא בתוכנית הכלכלית ולא במשפט של נתניהו. בכך היא אפשרה לנתניהו, ודאי מבלי שהתכוונה לכך, שלא להתרומם מעבר להכרזות עמוסות פאתוס שנדמו לעתים כעוד מסיבת עיתונאים שלו מאז ראשית ימי הקורונה.
