מי שמצוי בפעילות למען השלום המתנהלת במדיה החברתית בחודשים האחרונים, נתקל בשם דויד ג'לאל כאחד הפעילים הבולטים בפעילות החיובית למען הפצת רעיון השלום בין ישראל והעולם המוסלמי. דויד ג'לאל הוא שם מוזר: דויד מקורו בתנ"ך ואילו ג'לאל הוא שם אסלאמי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יצר ההרס העצמי של הימין ממשיך לפגוע בכולנו
– האם ממשל ביידן ינסה לבלום הגירה ממרכז אמריקה לארה"ב?
– עיצוב הבית עם כריות נוי מעוצבות
דויד ג'לאל נולד וגדל במיאנמר, מדינה מסוכסכת ומורכבת בדרום מזרח אסיה, כבן למיעוט המוסלמי הנרדף והמדוכא, בני הרוהינגיה, שמספרם נאמד בשישה מיליון. מזה שנים שצבא מיאנמר מנסה לבצע טיהור אתני ולהגלות את בני הרוהינגיה מהמחוז שלהם, ארקאן, לבנגלדש השכנה בטענה שהם פולשים שבאו ממנה. צבא מיאנמר מבצע לשם כך מעשים נוראים כולל מעשי רצח המוניים והתעללות קשה. האו"ם, ממשלות בעולם וארגוני זכויות אדם מפרסמים גינויים, אבל אין ביכולתם למנוע את הפשעים שמבצעת הכת הצבאית נגד בני הרוהינגיה.
מאז שנוסדה המדינה בשם בורמה בשנת 1948, ברוב שנותיה שלט בה הצבא. האזרחים נאבקים בממשל הצבאי ומי שהובילה את מאבקם היא אונג סן סו צ'י, שזכתה בפרס נובל לשלום על פעילותה וכיום היא נשיאת המדינה. עם זאת היא לא הצליחה למנוע את דיכוי בני הרוהינגיה וגירוש של יותר ממיליון מהם לבנגלדש, שכן הצבא פועל על דעת עצמו, ולאחרונה אף השתלט על המדינה ושלח את אונג סן סו צ'י למעצר בית.
הטענה של הכת הצבאית היא שרבים מבני הרוהינגיה – שאזרחותם נשללה מהם – עברו תהליך של רדיקליזציה אסלאמית והם הפכו לטרוריסטים ותומכי טרור. טענה זו מתבססת על הפעילות של בנגלדש ופקיסטן שהקימו מחנות אימונים למתנדבים מבני הרוהינגיה כדי להכשירם למאבק נגד שלטונות מיאנמר במטרה להגן על בני עמם.
טענה נוספת של הכת הצבאית היא שבני הרוהינגיה החיים במחוז ארקאן שואפים לפרק את המדינה ולהקים בו מדינה מוסלמית בהשראת האסלאם הקיצוני. מדינה שתייצא טרור למדינות אחרות דוגמת אפגניסטן עד שנת 2001, או אפילו גרסה מקומית של דאע"ש.
אזרחות בני הרוהינגיה נשללה מהם, הם אינם יכולים להשתתף בבחירות, אין להם ייצוג במוסדות המדינה והם אינם זוכים לשירותים מטעם המדינה כגון חינוך ובריאות.
על פי הסיפור המשפחתי של דויד ג'לאל, המשפחה היא ממקור יהודי שהתאסלמה לפני מאות שנים כאשר האסלאם הגיע לדרום מזרח אסיה. מאז שהיה צעיר חלם דויד חלום שחזר על עצמו, ובו שני אנשים לוקחים אותו לירושלים, שם הוא הוא פוגש את דויד המלך שאומר לו "אתה אחד מבניי". הוא החליט לחזור ליהדות ושינה את שמו המוסלמי לדויד. עם זאת, הוא מודע לכך שמבחינה הלכתית הוא חייב לעבור גיור מלא אם ברצונו להצטרף לעם היהודי.
בשיחה עם דויד הוא אומר שבאופן כללי המצב במיאנמר רגיל והחיים טובים ומתנהלים באופן סביר. הבודהיסטים, שהם עדת הרוב במדינה, הם אנשים טובים, שוחרי שלום, שדתם אוסרת עליהם אפילו להרוג יתוש העומד על גופם כדי לעקוץ אותו, קל וחומר שאסור לפגוע בבן אדם. לכן מוסלמים החיים מחוץ לאזור ארקאן אינם סובלים מדיכוי והם אזרחים שווים בחובותיהם ובזכויותיהם. לחלקם יש דרכונים והם יכולים לצאת ולבוא כאוות נפשם.
דמותה של מיאנמר בעתיד הקרוב תיקבע במידה רבה על ידי הנשיא האמריקני, ג'ו ביידן, שכן הוא מתנגד לחלוטין לשלטון הכת הצבאית וביכולתו להטיל עליה ועל מיאנמר סנקציות מאוד לא פשוטות. עם זאת, היכולת האמריקנית לקבוע כל דבר במיאנמר איננה מלאה, שכן מדינה זו קשורה מאוד לשכנתה סין, ומעצמה זו מגנה במסדרונות הבינלאומיים, ובראשם מועצת הביטחון של האו"ם, על המשטר במיאנמר ועל התנהלותו מול בני הרוהינגיה.
עניין זה אינו מעורר פליאה, שכן גם בסין יש מיעוט מוסלמי, האויגורים, ויחסה של סין למיעוט זה איננו טוב, וניכר שהשלטון הקומוניסטי בסין מנסה "לשכנע" את בני המיעוט האויגורי לעזוב את האסלאם. לכן הממשלות בסין ובמיאנמר "מיישרות קו" כדי להתמודד יחד לא רק עם הג'יהאדיסטים האלימים, אלא גם עם המסגרות החברתיות המשמשות כמאגר לכוח אדם עבור ארגונים רדיקליים הפועלים בשם האסלאם.
מדברי דויד ג'לאל עולה ביקורת על שני צדדי הסכסוך במיאנמר: מצד אחד – המשטר הצבאי השואף להשתלט על מקורות המחיה בחבל ארקאן על ידי סילוק האוכלוסייה המוסלמית ממנו לבנגלדש, ומצד שני – הטרוריסטים מבני הרוהינגיה שעברו אינדוקטרינציה אסלאמיסטית ואמוני לוחמת גרילה בפקיסטן, באפגניסטן ובבנגלדש, שבמעשיהם נותנים לכת הצבאית את ההצדקה לפעול נגד בני עמם.
ביקורת כפולה זו דחפה את דויד ג'לאל לחפש את הדרך לשלום, ובשל השאיפה שלו להתחבר ליהדות הוא עזב את מיאנמר ועבר לאירופה. החלום שלו הוא להגיע לישראל ולהתחבר מחדש עם שורשיו היהודים.
את השלום בין ישראל ושכניה מנסה דויד לקדם באמצעות הלשון הערבית הנפלאה שבפיו המקנה לו דרך לתקשר עם בני המזרח התיכון ולקדם בקרבם את רעיון השלום, רוח הדו-קיום ותחושת האחווה, שהשלום הנכסף יתבסס עליהם.
