דווקא בעידן הרייטינג יש מקום לשידור הציבורי

אין שופטים (דתיים) בתאגיד

בשעת כתיבת שורות אלה, עדיין לא ראיתי אף פרק מהסדרה הדוקומנטרית החדשה "שופטים בשר ודם", ששידורה החל אתמול (ב') ב"כאן 11". ממה שפורסם עליה, עושה רושם שהיא אמורה להיות מעניינת ומצדיקה את הבאזז שהתעורר סביבה בשיח הציבורי. בית המשפט העליון הוא כבר שנים רבות מוקד לוויכוח ערכי רחב היקף בחברה הישראלית, ולמעשה גם ברבות ממדינות המערב. מכיוון שיש לעליון תפקיד ציבורי חשוב המקנה לו כוח רב, ועצם הכוח הזה נתון בוויכוח גדול, ברור שבחינת עולמם האישי והאידיאולוגי של השופטים (בסדרה מרואיינים 11 שופטי עליון בדימוס, בתוכם ארבעה נשיאים, י"ש), היא מעשה תקשורתי מתבקש.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוסלמי חסר הזכויות ממיאנמר שנלחם למען השלום במזרח התיכון
– צה"ל מחזר אחרי בנות הציונות הדתית
– התקשורת אוהבת את הליכודניקים שלה ימנים בדימוס

אלא שריאיון עם יוצר הסדרה, נפתלי גליקסברג, שפורסם ב"הארץ" ביום שידור הפרק הראשון, מעורר חשש כבד שהסדרה מוטה מאוד. בריאיון משתפך גליקסברג בביטויי הערצה מביכים כלפי שופטי העליון, וכנראה שאלה השפיעו על אופי עיצוב הסדרה. בביקורות שפורסמו למחרת נכתב, לאו דווקא על-ידי אנשי ימין, שהסדרה לא מעמתת את השופטים עם טיעונים רציניים של מתנגדי הגישה האקטיביסטית, ובעיקר מצטטת השתלחויות בוטות של פוליטיקאים, אותן קל יחסית להדוף.

זה עצמו היה צריך לגרום לקברניטי "התאגיד" לשלוח את גליקסברג לעשות שיעורי בית, ולתקן את הפרקים, כך שיינתן ביטוי רציני יותר לביקורת כלפי העליון. אבל זה אינו החטא החמור ביותר שלו. בריאיון הוא שוטח השקפה הטוענת שיש סתירה מובנית בין היותו של אדם שומר מצוות לבין יכולתו לכהן כשופט בישראל. ההנחה של גליקסברג היא שאדם דתי מחויב להעדפת ההלכה על פני החוק, וממילא אינו יכול לכהן כשופט.

זו הכללה בזויה, שאין לה שום קשר עם המציאות. כדי לטעון טענה גורפת כזו, הפוסלת רבע מאזרחי ישראל מלכהן בתפקיד שיפוטי, צריך היה לכל הפחות לספק שורה של עובדות המוכיחות לא רק ששופטים דתיים פוגעים בעקרונות הדמוקרטיה, אלא שהם עושים זאת ביתר תדירות וביתר עוצמה משופטים חילונים. גליקסברג לא מספק אפילו בדל הוכחה לכך. גם אם ההלכה עצמה אכן מורה על עדיפותה על פני חוק אזרחי, אין בכך כדי להוכיח שכל אדם שומר הלכה ינקוט בפועל בגישה כזו. מי כמו גליקסברג, בעצמו בוגר העולם הדתי, יודע שיש פער גדול אצל אנשים דתיים, ולמעשה אצל בני אדם בכלל, בין הדגל האידיאולוגי שהם נושאים לבין התנהגותם בפועל; פער המוסבר בשורה של גורמים, שלא כאן המקום לפרטם, אבל אין ספק בעובדת קיומו.

ולמרות זאת, התגובה הפבלובית של רוב מבקרי הסדרה הדתיים, הרואים בסדרה עוד הוכחה לצורך בסגירת השידור הציבורי, לגמרי לא מוצדקת. צדקת קיומם של גופים ממלכתיים אינה מותנית באופן ההתנהלות בפועל של העומדים בראשם. כשם שהטענות נגד בית המשפט העליון לא מצדיקות את ביטולו של המוסד הזה, וכשם שטענות נגד בכירי צה"ל לא מצדיקות את פירוקו של הצבא, כך גם טענות נגד הכרעות ראשי התאגיד לא צריכות לסגור אותו. אדרבה, קיומן של סדרות העוסקות בנושאים בעלי משקל ציבורי כבד, בעידן בו הרייטינג הוא המולך של רוב אמצעי התקשורת, דווקא יש עניין לטפח את התאגיד ואת כלל מסגרות השידור הציבורי. אפשר וצריך להיאבק במדיניות ספציפית של אנשים כאלה ואחרים, אבל שאלת ההזדקקות לשידור ציבורי היא שאלה עקרונית שאינה קשורה במדיניות של ראשיו ברגע זה או אחר.

פרשת דינה

בסמיכות זמנים מקרית אבל מעניינת, גם ערוץ השידור הציבורי השני, תחנת גלי צה"ל, חטא השבוע בחטא דומה לזה של התאגיד. התחנה בישרה למאזיניה שהחל מהשבוע תשדר המשפטנית דינה זילבר תוכנית אישית שבועית בגלי צה"ל, ובה תראיין אישי ציבור בולטים על תחנות בחייהם ובבחירות התרבותיות שלהם.

הרעיון יפה כשלעצמו, אבל זילבר אינה עוד משפטנית מן השורה. אם כלל מערכת המשפט הפכה בשנים האחרונות לסדין אדום עבור הציבור הדתי והימני, הרי זילבר היא החלק האדום ביותר בו. כמשנה לתפקידים מיוחדים במשרד היועץ המשפטי לממשלה לא רק שהרבתה לפסוק נגד הזכות של חוגים דתיים לבטא את זהותם במרחב הציבורי באופן חופשי (בעיקר כשמדובר בהפרדה מגדרית), אלא גם הרשתה לעצמה לנסח בפומבי ביקורת עקרונית על מידת נאמנותה של הממשלה הנוכחית לכללי הדמוקרטיה. הביקורת הזו בוטאה על-ידה כמה פעמים, ננזפה על כך, אך חזרה לאחרונה לסורה, תוך ניצול העובדה שממילא עמדה לפרוש לגמלאות, ולכן לא הייתה משמעות לפיטוריה.

לצורך העניין, כלל לא משנה אם זילבר צודקת בביקורתה או לא. כלל יסוד בעולמם של עובדי מדינה הוא שאסור להם להתבטא בפומבי נגד הפוליטיקאים תחתם הם עובדים. זילבר חצתה את הקו האדום הזה כמה וכמה פעמים. גם אם ניצלה מעונש בגלל הסמיכות לפרישתה, המעשה עצמו אינו ראוי, והוא מחזק את הטיעון של הפוליטיקאים נגד הפקידות, אותה ביקורת שהפקידות כל כך רגישה ומתנגדת לה.

עכשיו, זמן קצר כל כך אחרי פרישתה, היא מקבלת תוכנית שבועית בגלי צה"ל – זה נראה כבר רע במיוחד, והעיתוי מחריף את הבעיה. שר הביטחון, בני גנץ, הודיע לאחרונה שבכוונתו להוציא את גלי צה"ל ממסגרת הצבא, ולהעביר את התחנה לידיים אחרות, אולי פרטיות. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שעד לא מכבר היה הבוס הישיר של זילבר, פרסם חוות דעת לפיה אסור לגנץ לקדם מהלך כזה בתקופת בחירות. עכשיו כבר אומרים בעלי תיאוריות הקונספירציה למיניהן שהבחירה בזילבר להגשת התוכנית היא סוג של שוחד שנותנת גלי צה"ל למערכת המשפטית. זו נראית לי תיאוריה מוגזמת מדי, אבל האבסורד שבמינויה של זילבר, שאין לה שום ניסיון עיתונאי, ועוד בעיתוי הנוכחי, זועק לשמיים, ומעורר את האמון בתיאוריות המשונות. וכמו שנאמר כבר מזמן: הצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות.

אלא שזילבר איננה מינוי בעייתי יחיד. קדם לה, כבר לפני כמה שנים, מינוי בעייתי עוד יותר: של יעקב ברדוגו, איש עסקים ופעיל פוליטי מובהק, כפרשן הפוליטי של גלי צה"ל. לפי חלק מהפרסומים הדבר נעשה בהתערבותו המפורשת של אנשי ראש הממשלה, ואולי אפילו שלו עצמו, מול מפקד גלי צה"ל, שמעון אלקבץ.

למעשה, התפקיד לבדו נגוע בניגוד עניינים חמור, כשמדובר בפעיל פוליטי שמעולם לא עבד כעיתונאי מקצועי. אבל בפועל ברדוגו לא הסתפק בתפקיד הבעייתי עצמו, אלא הפך למגיש אורח קבוע של יומן הערב בתחנה. שם, הוא מקבל במה נרחבת לפרוש דף מסרים פוליטי מובהק מדי יום, שבאופן מעניין מתאים בדיוק למסרים היומיים של נתניהו ויועציו, והכול תוך שימוש במילים בוטות, בשפה עילגת, ובחוסר התחשבות בעובדות.

זה הזמן לעשות סדר כולל בגלי צה"ל, ובשידור הציבורי בכלל. אם אנשיו רוצים לקיים שידור ציבורי לאורך זמן, כפי שאכן ראוי למדינה, כדאי שייזהרו מאוד מלנסות לרצות פוליטיקאי זה או אחר. הניסיון מלמד שהקומץ אינו משביע את הארי, ומי שיפגין מחסור בעמוד שדרה בפעם הראשונה ייאלץ לספוג כיפופים חמורים יותר בעתיד. וכן להפך. אז בבקשה: לא ברדוגו ולא דינה זילבר צריכים למלא את גלי האתר שלנו. יש מספיק עיתונאים מקצועיים, שעמדתם הפוליטית למעשה כלל לא חשובה, שיעשו עבודה מקצועית ועניינית, לתפארת השידור הציבורי.

יהושע והמזרח הפרוע

"מזבח יהושע" שעל הר עיבל זכה לפרסום עולמי הרבה לפני שנהרס בשבוע שעבר על ידי עובדים פלסטיניים, בשל מחלוקת ארוכת שנים בין ארכיאולוגים החוקרים את ארץ ישראל של התקופה הקדומה: האם הארכיאולוגיה מסוגלת לספק הוכחה לסיפור המקראי, או לא? עד היום נמצאו כמה הוכחות לקיומה של ממלכת דוד ושלמה, אבל הוכחות ברורות לסיפורי האבות, יציאת מצרים, וההתנחלות בארץ בימי יהושע, בקושי נמצאו. והנה, כבר לפני כמה עשרות שנים טען הארכיאולוג אדם זרטל, שהשתתף במשלחת סקר ארכיאולוגי בשטחי יהודה ושומרון, שמצא הוכחה כזו. זרטל גילה מזבח אבנים באזור הר עיבל שליד שכם. העובדה ששרידי החיות שנמצאו במקום התאימו לכללי הכשרות של עם ישראל, הוכיחה שמדובר במזבח יהודי. המיקום בהר עיבל סיפק לזרטל הוכחה שמדובר במקדש המוזכר כבר בספר יהושע ככזה שנבנה על ידי יהושע עצמו, כתודה לקב"ה על עזרתו בכיבוש הארץ מידי יושביה הקדומים.

אנשי הימין שמחו מאוד על גילויו של זרטל, כי הוא מחזק מבחינתם את הזיקה לאותם חבלי מולדת, ואת טענתם שאם עם ישראל שלט באזור בעבר, ראוי לו לעשות זאת גם כיום, עם שיבת ציון המודרנית. העובדה שזרטל המנוח היה איש שמאל – חבר קיבוץ עין שמר של השומר הצעיר, ואחיה של ההיסטוריונית עדית זרטל, שנודעה בעמדות שמאל קיצוניות – רק סיפקה הוכחה מושלמת שלא מדובר בזיהוי שנעשה כדי לרצות את המתנחלים, אלא בזיהוי ענייני לחלוטין, וזרטל הפך ליקיר מועצת יש"ע.

והנה, בשבוע שעבר חולל המזבח, שמאז הסכמי אוסלו נמצא בשטח שבשליטת הרשות הפלסטינית. רבות מאבניו נותצו והחלו לשמש לסלילת כביש סמוך. המועצה האזורית שומרון נקטה בפעולה מיידית, והזעיקה צעירים ישראלים ששיקמו את המזבח תוך ימים ספורים. בנוסף, הוגשה תלונה חמורה על המעשה לאונסק"ו, ארגון התרבות והמורשת של האו"ם, על שלא טרח כלל לעסוק ברצינות בנושא.

אבל האמת היא שלא רק אונסק"ו התעלם מהפרשה, גם התקשורת הישראלית לא הרבתה לדווח עליה. האירוע, שבהחלט ראוי היה לככב בעמודים הראשונים של העיתונים ואתרי החדשות, לא הוסתר אבל הוצנע מאוד. עובדה: כששאלתי אנשים בסביבתי מה דעתם על האירוע ועל דרך התגובה הרצויה, התברר לי שרבים כלל לא שמעו עליו, ומדובר באנשים די מעודכנים בחדשות שוטפות. מסקנה: גם לתקשורת הישראלית יש עוד הרבה מה לשפר בתחום ההתעניינות במורשת הלאומית שלנו. לגיטימי לגמרי לתמוך בנסיגה משטחי יו"ש, בגלל סיבות כאלה ואחרות, לא לגיטימי להצניע בשל כך דיווחים על פגיעה באתר מורשת בעל חשיבות אוניברסלית.