טוב, אז יצאנו מהגטו. השתלבנו במרחב הציבורי, באקדמיה, בתעשייה ובתקשורת. התקדמנו.
עברנו איתכן ללק ג'ל, ואנחנו גם עושות פילאטיס. יש לנו פייסבוק, ובפינת הקפה במשרד אנחנו מריצות יחד דאחקות על גדליה מה"שבאבניקים". אנחנו יולדות פחות – הרי משפחה מעל חמישה ילדים זו משפחה בחטא. מנהלות בית וקריירה, מתלבשות נכון, יש לנו אפילו נציגה ב"מאסטר שף".
אז במה אנחנו חרדיות? זהו, שאנחנו כבר לא ממש. הבת שלי החלה במסלול "בית יעקב". ילדה מוכשרת, חרוצה ויראת ה'. בשלב מסוים עברה לאקדמיה, השלימה בגרויות, מכללה, מצטיינת דיקן. כיום היא פרקליטה מבריקה. חרדית היא כבר לא.
בן אחר, במסלול דומה של ישיבת חברון, צבא ואקדמיה, דילג על כל פערי הליבה וצמצם בהצלחה גדולה עד לסיום תואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית. הייטקיסט מצליח. חרדי הוא כבר לא.
כמה בכיתי על עזיבתם את המסלול החרדי. צפיתי את האסון הרוחני. רבותינו הרי יודעים מה שהם אומרים. זה לא הולך יחד. לא כעת. לא כשאתם לא מאפשרים לשמור על הזהות ומנסים לחלן אותם.
אז אולי ניצחתם במאבק על "שילוב החרדים" והוצאתם לאור. הרווחתם פרקליטה מצטיינת וכלכלן מבריק. אבל אני הפסדתי לפחות עשרים נכדים.
יש את לומדי התורה ההארד־קור, שמנותקים לגמרי מהעולם החיצוני. הם לא שמעו על פאודה ולא על אורן חזן. גם לא על יאיר לפיד. הם בני 18 ולא ראו מעולם פני נערה מקרוב. הם לומדים מבוקר עד ליל בדבקות לשם הלימוד, לשם התורה, צמודים לסט החוקים שנקבע בהר סיני והם נר לרגליו. אלו הבנים שגזרו על עצמם חיי עוני והסתפקות במועט בשל האידיאל של לימוד התורה.
כן, הם לא יתגייסו לצבא. הם לא נגד הצבא, חלילה, הם פשוט בעד לימוד התורה. נערים שחונכו לקום בפני חייל באוטובוס, וכל חייהם שבויים של התורה וחוקיה.
כולם היו בניי; אלו ואלו סביב שולחן השבת שלי, אבל כולם גם יודעים למי למי יש יותר כבוד. החרדים החדשים, החדישים והמתחדשים, לא משקפים באמת את העולם החרדי. הם הגונים, מפרנסים ביושר, מקימים משפחות יפות, אך הבחירה שלהם להשתלב בעולם הצבעוני והמרתק הקורץ בחוץ, הביאה בכנפיה באופן טבעי גם שינוי וירידה רוחנית.
אלה שנשארו אותנטיים הם החרדים לדבר ה' באמת, שלא נשטפו בזרם הקִדמה של המאה ה־™21. מבחינתם חוקי התורה ומצוותיה היו נכונים לפני 3,000 שנה, ונכונים גם היום. זה לא איזה אייפון שמשתדרג. ייקוב הדין את ההר. שבת זו שבת וקול באישה ערווה, ותקפצו להם. לא מנסים להיות נחמדים.
נשים חרדיות לא מחפשות שוויון ובוודאי לא שואפות לשוויון מוחלט בין שני המינים. הן יוצאות לעבוד כדי לפרנס "בית של תורה", על כל המשמעות שלו וההקרבה של "הסתפקות במועט". הן מוכנות לשאת היעדרות ממושכת של הבעל לטובת לימוד התורה. והן עושות זאת בשמחה. תפסיקו לחפש להעצים אותן ולהוציא אותן מאפלה לאורה. הן לא רוצות, הן לא מעוניינות, טוב להן בחלקן. תנו כבוד לעקרות הבית ולאלו שבחרו אחרת. אין להן חלום להיות חזנית או אושפיזה, הן לא מעוניינות ללמוד גמרא, ולא דחוף להן להתעטף בטלית.
ותפסיקו בבקשה לדאוג להדרתן. אין להן עניין במקום באוטובוס, בבית הכנסת או בכנסת. וכן, גם בסוכה. הן מוחלות בנפש חפצה על מצוות שאינן מחויבות בהן. ברוך שעשאן אישה, אפילו שמחות על ה"פטור". הן בסדר עם זה, ממש בסדר. לא נעלבות מהדרת קולן או מפקסול תמונתן. הן נפרדות משם נעוריהן באהבה, ובן הזוג שלהן הוא הבעל. או כמו שחברה שלי נוהגת לומר בצחוק, "הבעלים שלי".
הרי בסוף הכול עניין של סמנטיקה. אנחנו פשוט לא במלחמה המטורפת הזאת של הבנים נגד הבנות. ואנחנו מאושרות. נשבעת לכן שאנחנו מאושרות.
הכותבת היא פובליציסטית חרדית, אם ל־11 ילדים וסבתא לשני נכדים
