גם אם קשה ואולי מסוכן להתנבא לגבי תוצאות הבחירות הקרובות, המפגש בין ממצאי הסקרים האחרונים, הרמזים שמשחררים המתמודדים המרכזיים לגבי מהלכיהם הפוליטיים ביום שאחרי ומערכת ההקשרים שבתוכה מתנהלת מערכת הבחירות הנוכחית, מאפשר להציע על כיוון מסתמן ברור המלמד על סיכוי סביר לשינוי שלטוני. בנימין נתניהו – out. שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק – in.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נסראללה איים: "ישראל תהיה חשופה למכה שלא הכירה מאז היווסדה"
– דווקא בעידן הרייטינג יש מקום לשידור הציבורי
– לא באותה קלפי: נציגי הליכוד והאיחוד הלאומי ייאלצו להתפצל
נתחיל בשרטוט מערכת ההקשרים: הנחות יסוד אחדות מעצבות את מערכת הבחירות הנוכחית. הראשונה, הקורונה מגדירה את סדר היום של הבחירות. זאת לעומת המחשבה שההקשר המדיני של הפלסטינים, איראן, הסכמי אברהם והממשל הפרוגרסיבי בארה"ב או שההקשר הפנימי של משפט נתניהו, שיח השחיתות ומעמד המערכת המשפטית מעצבים את סדר היום של מערכת הבחירות הנוכחית. מבחינה זו, כל הישגי העשור של נתניהו כמעט ונמחקים לחלוטין לטובת נושא שנוי במחלוקת ציבורית הנוגע למגפת הקורונה ולאופן ניהול המשבר.
השנייה, קווי השבר האידיאולוגיים הרבה פחות חשובים ביחס למגדירי יסוד אחרים העומדים על הפרק (כמו אגו, כסף, השפעה וכו'). על כך יעיד המאמץ משני המחנות האידיאולוגיים לשעבר של השמאל והימין להכשיר ולטהר כל אחד את קצותיו האידיאולוגיים: בן גביר מצד אחד, ומעאנה מצד שני. כל זה נוסף לשיתופי הפעולה שבעבר נתפסו כמחוץ לגבולות הבלתי אפשרי (בין הליכוד לבין גורמים במגזר הערבי).
השלישית, נתניהו הוא האיש המגדיר את המערכת הפוליטית לטוב ולרע. עצם נוכחותו ללא תלות בהישגיו וביכולותיו המרשימות, הנתפסת כליקוי חמה עבור גורמים רבים כל כך במערכת הפוליטית, אלה רואים בהסתלקותו כמהלך של הסרת הפקק בפני הפוטנציאל למימוש שאיפותיהם האישיות. שמש העמים של הפוליטיקה הישראלית חייבת לשקוע מבחינתם כדי לאפשר את הגדרתה מחדש של מערכת השמש ואת האבולוציה הפוליטית של דור המנהיגות הבא במערכת הישראלית.
עתה, נחבר את נתוני היסוד הללו למהלכים הפוליטיים של המועמדים: נתניהו מבסס את קמפיין הבחירות שלו על גישת "הימין נטו", כלומר על הרעיון של הצבעה לליכוד כאבן פינה להקמת קואליציה המבוססת על קווי תימכר אידיאולוגיים ימניים. מדובר בפרדוקס עבור מי שהוביל בפועל מדיניות, כמעט בכל תחום, שאופיינה אמנם ברטוריקה ימנית אבל במעשה מפא"יניקי. המאבק שלו מתנהל כרגע לא מול אחד, או אפילו שני מועמדים, אם כי מול שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק הפוליטית (לפיד של יש עתיד, סער של תקווה חדשה, ובנט של ימינה). הם מובילים סדר יום המטשטש את ההיגיון הרעיוני-אידיאולוגי של הרטוריקה הפוליטית לטובת היגיון פרגמטי-גמיש שיאפשר לעצב את יום המחר הפוליטי על בסיס תרחישים שביום האתמול האידיאולוגי נראו כמופרכים.
השלישייה הזו רצה אמנם בנפרד זה מזה, אבל בפועל היא רצה במשותף מבלי להכריז על כך ובידיעה גמורה כי היא ולא אחרת תהפוך לאבן הפינה של הקואליציה העתידית. שניים מהמרכיבים שלה (לפיד וסער) מצהירים כיום כי לא יישבו עם נתניהו. בנט אמנם לא עושה את זה, אבל הפוזיציה של "כמו ישיבה על הגדר" שמובילה ימינה היא מדומיינת לחלוטין. בנט איננו חפץ לשבת עם נתניהו. הוא מבקש כמו סער ולפיד לרשת אותו. איילת שקד, מספר שתיים ב"ימינה", אמרה זאת כמעט מפורשות בראיון לרינה מצליח במוצאי שבת.
זו המטרה. זה היעד. זו התכלית. כל השאר כפוף לכך. העובדה שבנט שומר על עמימות לפי גישת ה"אין פסילה" איננה נובעת מכך שהוא שוקל ברצינות או חפץ להצטרף לממשלת נתניהו, אלא כי הוא מבין שרק עמדה עמומה לכאורה מאפשרת לו למקסם את הרווח הפוליטי שלו. הרווח הזה לא יתרחש ביחס לליכוד ולנתניהו, אלא בתוך השלישייה, מול השותפים העתידיים של בנט שיצטרכו "לשלם" לו בעבור נטישת הישיבה על הגדר במחיר של רוטציה בראשות הממשלה. כל זאת גם במצב שבו "ימינה" תגיע להישג אלקטוראלי מוגבל למדי של 11-10 מנדטים, אבל תוכל בשל הסיטואציה הפוליטית להגדיל משמעותית את משקלה הפוליטי בפועל הרבה מעבר למנדטים שתקבל.
השאלה היחידה המונחת על הפרק היא כמה ראשי ממשלה יהיו לממשלה הבאה בהינתן כך שהשלישייה תהיה אבן הפינה של קואליציית העתיד. מבין שלושת הטוענים לכתר, עתידו של בנט מובטח למדי. היכולת של השלישייה להרכיב ממשלה תיסלל בזכות טשטוש האידיאולוגיה. היא שתאפשר לכל רכיביה לשבת עם מירב מיכאלי, עם בני גנץ (בהנחה שיעבור את אחוז החסימה) וכמובן עם הסיעות החרדיות שיינטשו את נתניהו מרגע שתתברר מוגבלות יכולתו להרכיב קואליציה בעבור המשך מימון ובלימת חקיקה אנטי חרדית. היכולת לטשטש את הפערים האידיאולוגיים תיגזר גם ממשבר הקורונה. הוא יאפשר לכל השחקנים להקים מה שהם ייקראו כ"ממשלת שיקום" שתגדיר את סיבת קיומה העיקרית כטיפול בנזקי המגיפה, שיקום הכלכלה ועוד. כך יתאפשר לשקד השמרנית לחבוש את ספסלי הממשלה לצד מיכאלי הליברלית, וכך יתאפשר ליועז הנדל הציוני לשבת בקואליציה עם מעאנה האנטי ציונית החוזרת בתשובה.
ולבסוף מספרים. אם הסקרים האחרונים משקפים מגמות אמת הרי שכל מה שתואר כאן הוא אפשרי ואנחנו הולכים למה שרבים יגדירו אותו כמהפך פוליטי וסיום כהונת נתניהו. מספרי מנדטים עתידיים כמו 19 ללפיד, 13 לסער ו-11 לבנט יוכלו ליצור בלוק של למעלה מ-40 מנדטים המאפשרים להרכיב ממשלה שלא נתניהו יעמוד בראשה, בעיקר משום שיעמדו לרשותה של השלישייה יותר חלופות פוליטיות השותפות לרעיון של החלפת נתניהו ופסילת שיתוף פעולה עמו. לעומת זאת, 30-28 מנדטים לליכוד לא יאפשרו לעומד בראשו להרכיב קואליציה בתנאי הבידוד הפוליטיים בהם הוא נתון, ושהוחרפו בצל הניסיון הפוליטי הכושל של שיתוף הפעולה עם כחול לבן של בני גנץ. מספר המפתח 61 נראה רחוק מתמיד גם לפי המתמטיקה הפשוטה של חיבור וחיסור.
מובן שכל הניתוח הזה כפוף לכוחם של משתנים בלתי צפויים. כאלה הם למשל קשיים ביכולת שיתוף הפעולה בין השלישייה; שינוי מגמת הלכי הרוח בציבור כפועל יוצא של ירידת התחלואה, מבצע החיסונים ופתיחת המשק; כישלון של מפלגות כמו מרצ וכחול לבן לעבור את אחוז החסימה; התגייסות מאסיבית של "ישראל השנייה" לצדו של נתניהו. מן הסתם ישנם תרחישים נוספים שעשויים או עלולים (תלוי מנקודת המבט של המתבונן) לשנות את התמונה דלעיל, אך בהינתן המגמות העכשוויות הרי שהפוליטיקה הישראלית צועדת לקראת שינוי.
למעשה, היא כבר נמצאת עמוק בתוכו מזה תקופה ארוכה. מערכת הבחירות הקרובה תהיה חלק מהתהליך הזה והציבור יצטרך כנראה להסתגל לתרחישים פוליטיים שביום האתמול נראו כבלתי אפשריים. בנסיבות הללו, אם מישהו מחפש יציבות פוליטית ביום שאחרי הבחירות, הרי שהיא כנראה אינה מובטחת כלל ועיקר. המושגים של "משלת אחדות" ו"ראש ממשלה חליפי" ימשיכו להדהד גם אחר סבב הבחירות הרביעי. הפוליטיקה הישראלית נכנסה כבר מזמן לשלב הפוסט מודרני שלה ואנחנו רק בתחילתו. מהבחינה הזו, מה שראינו בממשלת הליכוד וכחול לבן הולך להיות רק קצה הקרחון שיגדיר גם את העתיד במונחים של ריבוי, חוסר יציבות, גמישות ועמימות רעיונית.
