זאב, זאב: כשהזעזוע הבוסרי לא משאיר מקום לדבר האמיתי

אבא שלי נוהג לספר על יהודי אחד שמגיע בריצה אל בית הכנסת של העיירה, כשהוא מתנשם ומתנשף.

כשהאנשים שמחכים בין מנחה למעריב שואלים אותו מה קרה, הוא מצליח לפלוט בקושי: "רדפו אחריי שלושים זאבים!"
רחש עצבני עובר בקהל, אבל אז ניגש אחד מוותיקי המניין, שזקנו הלבן מעיד שכבר ראה דבר או שניים בחייו, ושואל את היהודי: "אתה בטוח שהיו שם שלושים?"; "אתה יודע מה", הוא עונה, "יכול להיות שהיו שם עשרים, מה זה משנה אם היו עשרים או שלושים?"

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קלישאות מהסרטים: שימור האלימות של חיי היומיום
– האפשרות לומר לא: שינוי צורת העמידה של האדם מול העולם
– "נשמה": הריקנות שמבטלת את התרבות האנושית כולה

"אבל עשרים זאבים, אתה בטוח שהיו שם?" מוסיף הזקן ומקשה; "לא ספרתי אותם אחד־אחד", מגיב היהודי, "יכול להיות שהיו רק חמישה, חמישה זאבים זה משהו שאפשר להתעלם ממנו?"

"חמישה זאבים זה עניין רציני", מודה הזקן, "באמת היו חמישה?"; "אולי לא בדיוק חמישה", אומר היהודי שמתחיל לאבד את הסבלנות, "יכול להיות שהיה שם זאב אחד, זאב רעב אחד זה שום דבר לדעתך?"

"אבל אתה לגמרי בטוח שהיה שם זאב?" מתעקש הזקן, "יכול להיות שבכלל לא היה שם זאב?"; "לא היה שם זאב, הא?!" זועף היהודי, "אז מה היה הרעש ההוא ששמעתי בין השיחים?"

בשבוע שעבר פגעו עובדים מן הרשות הפלסטינית באתר ארכיאולוגי בהר עיבל, והרשת געשה. "אנשי הרשות הפלסטינית הפכו לחצץ את מזבח יהושע בן נון בהר עיבל", צייץ עיתונאי בכיר; מאות רבנים ואנשי ציבור הביעו מחאה חריפה על "הרס חלקים ממזבח יהושע", והרשת נמלאה אלפי סטטוסים וציוצים מכל שדרות החברה שנזעקו בכאב ובזעם. רק כעבור כמה שעות התברר שהפגיעה הייתה לא במזבח עצמו אלא בחומה ההיקפית שסביב המתחם שבו הוא מוצב.

כמה חודשים קודם לכן זעקו כותרות העיתונים על "שלושים גברים שאנסו נערה במלון הים האדום באילת", והרשתות התמלאו מיד בביטויים של כאב וזעזוע. "בן טובים מספר 29 מחכה בתור" הייתה הכותרת של טור מטלטל בידיעות אחרונות שנכתב בעקבות עדות על כך שאותם גברים עמדו בתור בפתח הדלת. הפעם זה לקח קצת יותר זמן, אבל כמה שבועות מאוחר יותר התברר שמספר החשודים באונס עומד על ארבעה.

חשוב לי מאוד שיהיה ברור: בניגוד לסיפור שבו פתחתי, הריסה של חלק מן החומה ההיקפית של מתחם המזבח בהר עיבל היא לא דבר של מה בכך; ולהבדיל, גם אונס שהתבצע על ידי ארבעה גברים, או אפילו גבר אחד, הוא אירוע שהושווה בתורה לרצח והחברה כולה צריכה לעשות בעקבותיו חשבון נפש. אבל את חשבון הנפש הזה בדיוק מונעת מאיתנו התקשורת כשהיא מציגה את האירועים בצורה מנופחת ומופרזת.

אני רוצה להזדעזע מכל סיפור של אונס או של השחתה; אבל אני רוצה שהזעזוע שלי יפעל במקומות הנכונים. במקום להשחית את האנרגיות שלי על בן טובים מספר 29 אני רוצה להשקיע אותה בבן טובים מספר שתיים ושלוש. במקום להתאבל על המזבח ולצפות בו למחרת בטלוויזיה כשהוא שלם וללא פגע, אני רוצה לדבר על ערכה ההיסטורי של החומה ההיקפית. והזעזוע הבוסרי, זה שמתנפח ומתלהט ובן רגע מתפוצץ, לא משאיר מקום לדברים האמיתיים.

הייתי רוצה להאשים את התקשורת, אבל מסורת היא בידנו שלא היצרן אשם אלא הצרכן. ויש בנו, הקוראים והמצייצים והמגיבים, משהו שרוצה להזדעזע כאן ועכשיו. שעה אחרי שאירוע כלשהו עולה לאוויר, כל איש ציבור שעדיין לא גינה אותו הופך בעצמו מושא לגינויים.

הרבה פחות אנחנו מחשיבים את הדיוק, את הביסוס, את הירידה לפרטי פרטים. נדמה לי שדווקא אם נפסיק למלא את הרשתות בסיפורי מאבקים בזאבים מדומיינים, נצליח אולי לאתר ולטפל סוף־סוף במה שבאמת מרשרש שם בין השיחים.