מש־מש־מש־מש־מ־ש־נכנס אדר! אז מה קורה אנשים? פורים מתקרב!
ועל כן פניתי לקבינט הקורונה: תקשיבו, חנקתם אותנו עד עכשיו. יאללה, תמשכו עוד קצת. עד אחרי פורים. רק תחסכו לי את ההפעלות של יום המשפחה ויום הפוך וכמובן עוכר ישראל – ממציא "הגמד והענק". מה הבת־אדם רוצה? כמה שפחות. כמה שפחות דרישות, הפעלות, משימות. הנה מסכמים שנה לקורונה וברוך ה', איש לא רואה את הסוף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בלי בושה: החיים הם דמעה ואז חיוך, מועקה ואז הקלה
– יולדות בקורונה, הטור הזה מוקדש לכן
– האם הילדים שלנו הבינו את סוד החיים?
בשישי שעבר קמתי לעוד יום, ואז קלטתי שזה ראש חודש אדר. מיד התעשתּי ופצחתי ברכבת ילדים של "מש־מש־מש־מש". כלומר, אני והקטנה פצחנו. המתבגרות נתנו לי את מבט "אני מגלגלת אלייך עיניים ובכל זאת אני עדיין בנייד", הבן מחובר לאוזניות גם מתוך שינה ואם לא פיזית נכנסים לו לתוך האישונים הוא לא מבחין בך, והרביעית עדיין ישנה. כעבור עוד חמש דהירות והתנשפות, בלמתי את הרכבת הלא מהירה הזו ולרגע התייאשתי. אבל התגברתי וצעקתי, קומו! קדימה! הייתה בי שמחה. שמחה שהחזיקה לדקות בודדות, עד לרגע שהשנייה אמרה "לרשום לך מה אני צריכה לתחפושת?"
סליחה? לא לא, חל בלבול, שום תחפושת לא תהיה פה. הזמן עצר מלכת לשנה – קחי את התחפושת של שנה שעברה, כי בעצם ממשיכים ממש מאיפה שהפסקנו. ושאף אחד אפילו לא יחשוב אפילו על משלוחי מנות. אני כבר שותלת כאן ביקור של חולה מאומת שיכניס את כולנו לבידוד ויוציא אותנו דקה אחרי מוצאי שושן פורים.
רחמים על הילדים באמת. השנייה שלי בכיתה ו', הרי מכיתה א' מחכים לפורים של כיתה ו', להכתרה, לשינוי חוקים, לשוק פורים. ואנחנו מהצד מעודדים: לא נורא שזה בזום, עדיף לצלם מראש מאשר הבלאק־אאוט הכה צפוי של בועז הבת על הבמה. עדיף לשנות את השם חמישים פעם בזום עד שיתגלו רב ורבנית פורים האמיתיים, מאשר הניסיונות הכושלים לרדת בסנפלינג מחלון חדר מדעים – שלהזכירכם נמצא בקומת הקרקע. אבל רואים את האכזבה שלה ושומעים את השכנוע העצמי המיותר בקול שלנו.
אדר היה ה־חודש שלי. אחרי שהפסקתי עם מופע הסטנדאפ הראשון (איש לא מעוניין לשמוע בדיחות על דייטים, כשגברתי בהיריון שני על הבמה) ועד שחזרתי להופיע שנים אחר כך, כל שנה לפני אדר, היקום/ הקב"ה/ פרופ' אש, היה שולח אליי מישהי בדמות ועדת תרבות כלשהי ושואלת: את עוד מופיעה? ואילו אני שקעתי לי בנוחות ובפחדים ועונה "לא". וכך היה. כל שנה. כל שנה אדר היה דופק כמו הדוד לרעיה ומזכיר לי ומנסה להעיר אותי. ושנים אמרתי לו לא.
אדר היה ה־חודש שלי. על הבמה בשמינית כרבנית פורים פתרתי את תסביך הילדה הלא מקובלת שהפכה למלכת הנשף (פתרתי, בואו, חשתי לרגע טוב עם עצמי וזה עבר). כשלמדתי בברוריה, העבודה היחידה שהצלחתי להשלים בלי להתייאש היה מאמר על "מילתא דבדיחותא" שנתן לי להרגיש שזה בסדר להיות אנשים מצחיקים אצלנו ביהדות, זה תפקיד, שליחות. ודווקא כשכבר חזרתי להופיע, שמחתי לענות שבערב פורים עצמו אני לא מופיעה, כי אני עם המשפחה. כשהכוונה היא כמובן לפינוי ילדים מקריאת מגילה כיוון שהם מפחדים מפיצוץ נפצים במקרה הטוב (ותפסיקו עם זה! זה מסוכן, זה עושה רע לאנשים הלומי קרב ודי כבר) או שמפחדים מדברים שדומים לליצן במקרה הסביר יותר (אבל זה דוד שאול והוא רק שם אף אדום, למה צריך בשביל זה ללכת הביתה?).
אחרי שנים שהייתי מלחיצה את עצמי להספיק לחלק משלוחי מנות לכל ילד שחלף על פני הילדים שלי מאז לידתם, ואז מהר לנסוע לסעודת פורים המשפחתית, לאחר רק בשעתיים ולהתנצל במשך השעתיים הבאות – אדר לימד אותי לעצור, ובלב שבור בישרתי לפני שלוש שנים למשפחה שאני לא יכולה להגיע יותר. כי את החג הזה אני צריכה לעשות בנחת, בהתמסרות מלאה לילדים שלי וללו"ז השמח שלהם.
פורים השנה הגיע מוקדם מדי. גם טכנית. ממתי אתה בפברואר? והוא הגיע לי מוקדם מדי, כי לא הצלחתי להתארגן עדיין על המשאבים בשבילו. על המאגרים של השמחה וההשתטות והיצירתיות והסבלנות, א־לוקים כמה סבלנות צריך. ואנשים יעשו מסיבות, אני בטוחה. אנשים יתחפשו ויתקהלו. ובדרך כלל במהלך השנה הזו, הייתי מהצד רואה ומתבאסת, אבל מנסה להיות אזרח אחראי טוב. אבל בפורים, בפורים זה הולך לכאוב יותר. איפה אתה אדר שלי, איפה אתה שתעיר אותי. שתחזיר לי את הכוחות
