הקורונה הזאת ינעל אבוה לקחה לנו את כל הכיף, כבר אין בתי קולנוע להתרגש בהם ואין הופעות להתנחם בהן ואין מסיבות צפופות להתקרחן בהן ואין הצגות להתעפץ בהן ואין תערוכות להתהמהם בהן ואין מסעדות להתקמצן בהן, אין כלום, החיים שלנו מצונזרים ומוגבלים ומודבקים ושלווים, אנחנו יושבים בגינות, מחפשים ספסלים, פורשים מחצלות, בסדר, הבנו, מגניב, התכנסנו פנימה ברוך השם, הו הו הו, כמה למדנו על עצמנו! יופי, הבנו, הלאה, חאלס, שנה שלמה אנחנו מכונסים, המסר הופנם, אפשר בבקשה שהכיף יחזור. תודה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– להרגיש את השבר: ימים רקובים עוברים עליי
– את, שכואבת את כאב המחיצות, תדעי שאני בצד שלך
– פתאום דפיקה בדלת: מעשה בקבצנית ובאיירובוט
ומכל הדברים שאני מתגעגע אליהם ונכסף אליהם וחושב עליהם וחולם עליהם בלילות, אני הכי הכי הכי מתגעגע לישיבה בבית קפה, אני מתגעגע לרגע המביך הזה, בכניסה, כשמחפשים שולחן נחמד לשבת בו, לפעמים מחכים למארח או למארחת, שתגיד לנו איפה אנחנו יושבים, ולפעמים צריך לבחור לבד, השולחן ההוא צפוף כזה, והשולחן ההוא לגמרי בשמש, וליד השולחן הזה יש שקע, או, הנה, יופי, הם קמים, בוא נשב שם, בסדר בסדר המלצר ינקה שנייה את השולחן, הנה אנחנו מתיישבים, יופי, זה בסדר שנשב כאן, כן, אין בעיה, יופי, תודה, אני רק אנקה לכם פה, איי איי איי, איך אני מתגעגע לרגע המוזר הזה שהמלצר משפריץ על השולחן מהשפריצר הגדול שלו, ומנגב את הכול עם מגבות נייר כאלה אפורות זולות ודקיקות, חחחחח, ואז הוא חוזר עם התפריטים, ועם מים, ועם מאפרה קטנה, אם זה שולחן שנמצא בחוץ, ולפעמים השולחן לא עומד טוב, מה לפעמים, תמיד השולחן לא עומד טוב, זה מין קטע כזה של בתי קפה, יש לכם כולה תפקיד אחד בעולם! לתת לאנשים שולחנות יציבים, כדי שהם יוכלו לשתות בהם קפה, ואפילו את זה אתם לא מצליחים לעשות, אז צריך להתכופף, ולדחוף מתחת לרגליים של השולחן שקיות כאלה של סוכר, כדי שהשולחן יהיה יציב, חחחחחח איזו איוולת! המצב שלי כל כך חמור שאפילו לזה אני מתגעגע.
אחר כך מחכים למלצר, הוא עסוק עכשיו בפניות קודמות, והוא בכלל לא מסתכל לכיוון שלנו, הלו, סליחה, סליחה, סליחה בבקשה, סליחה, אפשר להזמין, והמלצר מהנהן ואומר, כן כן תכף אני בא, בדיוק עכשיו דחוף לו לאסוף אשראי מאיזה שולחן, נו באמת, עד שהוא מגיע הסיגריה כבר נגמרה, כן, אני אשמח לאמריקנו קטן, חזק חזק חזק, עם קצת חלב קר בצד, תודה, כן אני אשמח למשהו ליד הקפה, יש לכם אולי עוגת פרג, או משהו עם פרג, לא, לא בא לי אוזני המן, טוב לא משנה, אני אקח את השמרים שוקולד לבן בבקשה, וגם סודה קרה בבקשה, איי אייי אייי איזה כיף זה לראות את המלצר לוקח את התפריטים ונעלם לתוך המסעדה וניגש למחשב, ומקיש בו את ההזמנה שלנו, עוד מעט היא תגיע, עוד מעט היא תגיע, הנה, הנה הוא חוזר, הנה הוא בא, הנה היא, הנה הההזמנה שלנו! כן זה המגש שלנו, יש עליו קפה, ומאפה, וסודה כמו שביקשנו, וואי זה היה מהר, איזה כיף.
אחחחחח איך אני מתגעגע לרגעים המתוקים האלה, כשלוקחים את החלב, ושופכים אותו לתוך הכוס, ומקרבים את העוגה לקפה, ומצלמים אותם, ומעלים את הכול לסטורי, ואז שותים, שלוק אחד, קטן ודקיק, כדי לוודא שהכול סבבה, שהקפה טוב, ותמיד הקפה טוב! זה מה שקפה עושה, הוא טוב. אחחחח ואז לוקחים ביס קטן מהעוגה, ושלוק קטן מהקפה, ביס קטן מהעוגה, שלוק קטן מהקפה, וכל מי שהולך ברחוב מסתכל עליך ומקנא בך, כי אתה יושב בבית קפה והוא לא, וגם אתה מקנא בעצמך, שאתה יושב בבית קפה עכשיו, עם הקפה שלך והעוגה שלך והאושר שלך והנחמה שלך, איי איי אייי אני כל כך מתגעגע לבתי קפה כל הגוף שלי מתכווץ מגעגועים.
ולפעמים, במקרים חמורים, צריך ללכת לשירותים, והשירותים של בתי הקפה תמיד צפופים כאלה ומבאסים ומלחיצים וחשוכים, ותמיד כשהולכים אליהם הם תפוסים, אז צריך לחזור לשולחן, עם הזנב בין הרגליים, או, חמור מכך, לחכות ליד השירותים כמו מסכנים, אוי ויי לזה אני דווקא לא מתגעגע, עדיף להתאפק וללכת לשירותים בבית.
ובשלב מסוים, מה לעשות, צריך לחזור הביתה, או להמשיך הלאה לפגישה אחרת, ושוב המלצר עסוק במשהו אחר, הוא לא רואה אותך ולא שומע אותך, אז מרימים את היד גבוה יותר, ומסמנים למלצרית אחרת, שתקרא למלצר העצלן, וכשהוא מגיע הוא תמיד מחייך, כי הוא רוצה את הטיפ שלך, ובצדק! מגיע לו טיפ, זו עבודה נוראית להיות מלצר, יש המון אנשים מעצבנים שצריך לסבול. והמלצר לוקח את האשראי, ומחכה שנגיד לו מה לעשות. אתם מקבלים טיפ באשראי, יופי, חמש עשרה אחוז בבקשה. כשאני לבד אני לא נותן חמש עשרה אחוז בחיים, אני הרי קמצן, אבל כשאני עם מישהו אני נותן טיפ נדיב עם חיוך, כדי שמי שיושב איתי יחשוב שאני בנאדם נדיב וטוב לב.
וכשהאשראי חוזר לארנק והחיוכים המזויפים נמחקים, דווקא אז! מתעורר חשק מוזר, להישאר בשולחן, עוד כמה דקות, סתם, כי אפשר, סתם כי כיף, כי בית קפה זה כיף, אחחחחחח איך אני מתגעגע לבתי קפה, איך אני מתגעגע לחוויה המשונה והמעפנה הזאת, שכל כולה אהבת אדם. בתי קפה הם מרחבים של אהבה. זה מה שהבנתי פתאום. אהבת קפה, אהבת פחמימות, אהבת אדם. איייי אבינו שבשמיים, השב ברמנים לעבודתם, ומלצרים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנוויהם. אמן!
