פסחים דף צא ע"ב
כידוע, קורבן הפסח נאכל בחבורה של אנשים שקבעו מראש להיות מנויים על אותו שה. בתוך כך קבעו חז"ל הגבלות לאופי החבורות, כמו זו שבמימרה הבאה: "אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול". כלומר, אין לבנות חבורה על קורבן פסח שכל המנויים עליו הם גרים. החלק המפתיע במימרה הוא הסיבה להגבלה זו: שמא ידקדקו בו מדי. כלומר, פסילת הקורבן תגיע דווקא בשל דקדוק יתר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כשביידן התקשר: ההבדלים בין ההודעה הישראלית לזו של הבית הלבן
– בוקר לבן בירושלים וביו"ש: השלג בא לביקור חטוף
– לאדם יש חופש בחירה, אבל לא חופש מאחריות
הדברים הללו עומדים לכאורה בסתירה למקורות אחרים, בהם מסומנים הגרים כמי שאינם מדקדקים במצוות, בשונה מישראלים מבטן ומלידה. במסכת קידושין, לדוגמה, רבה בר רב הונא דורש את המילים "והמה יהיו לי לעם", המופיעות כמה פעמים בדברי הנביאים, כך: "זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים", שעל ישראל אומר הכתוב: "…והייתי להם לאלוהים; והמה יהיו לי לעם" (יחזקאל לז, כז); ואילו בגרים נכתב: "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאום ה', והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים" (ירמיהו ל, כא-כב). כלומר, מעלת ישראל היא שהקב"ה מתקרב אליהם עוד לפני שהם מתקרבים אליו, ואילו בגרים הקב"ה מתקרב אליהם רק אחרי שהם מתקרבים אליו. ממשיכה הגמרא בקידושין ואומרת: "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע, ע"ב), ורש"י שם מבאר: קשים גרים, שאינם זהירים במצוות והרגילים (ישראל) אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם" (רש"י, שם).
הגמרא לא הופכת את המשמעות, ומותירה את המימרה בשם רבי יוחנן כאילו הבעיה היא דווקא בדקדקנותם של הגרים, ולא בכדי. למעשה יש מן המשותף למי שמדקדקים במצוות ביתר הקפדה לבין מי שאינם זהירים במצוות. אנחנו נוהגים לראות ממד קיצוני בקרב חוזרים בתשובה, אולם למעשה תופעה זהה קיימת אצל כל מי שנתפס לשינוי באורח חייו – אם מצד התזונה, הפעילות הגופנית, האמונה הדתית או האידיאולוגית.
בשלב ראשון, שלב ההתלהבות והמסירות, הוא דבק בה בכל לבו. אין אצלו עיגולי פינות, אין היחלשות; כל כולו נטוע בחידוש שנכנס לחייו. כשאנחנו נכנסים למצב צבירה כזה נראה כאילו כוחות־על מנהלים אותנו ומאפשרים לנו להגיע לפסגות חדשות ביכולת שלנו לאמץ ולהתמסר לאורח החיים החדש. בצד זה מתעורר בנו צורך עז לסחוף אחרינו את הסביבה לתוך התפיסה החדשה שלנו. האדרנלין שלנו בשיאו, ואנחנו משוכנעים ששם גם נשאר לאורך זמן. אלא שלרוב בשלב מסוים – גם אם כעבור שנה-שנתיים – המציאות מתחילה לנחות עלינו על כל אילוציה, חולשותיה ודרישותיה להתנהגות נורמטיבית שאינה מופעלת על ידי כוחות־על. שינוי אורח חיים אמיתי, כזה שהוא כבר חלק מהדי־אן־אי שלנו, ישאיר אותנו באותה תפיסה אם כי עם פחות קנאות ופחות מיסיונריות. להט מופגן ומוגזם מדי לפעמים יביא בבת אחת לשבירה מוחלטת כשהניסיונות יעמידו את השינוי במבחן.
הגרים מביאים על עצמם שינוי מהותי ועצום באורח חייהם. אמונה שלמה מסייעת בידם להיכנס לעולם היהודי בהתלהבות רבה, עד שהם מתקשים להבין לעיתים את מי שנולד לתוך היהדות ואינו נוהג בהתלהבות דומה. קורבן הפסח הוא קורבן שנחגג בחבורה. הקפדת יתר עלולה לפסול אותו מתוך החמרה שאינה במקומה. מתוך המקום שאינו מסוגל לקבל היתרים או מורכבות של חיי יומיום אנחנו עלולים להפסיד את המצווה כולה. השאיפה לקדושה מלאה, התמסרות מוחלטת לאמונה החדשה, עלולה להביא את ההפך. בשורה התחתונה היא מביאה לאותו חדלון של מי שאינם מקפידים כלל.
התורה שלנו מבקשת להיות תורת חיים. היא לא אמורה להישמר רק כשאנחנו באדרנלין גבוה אלא בכל מצב צבירה. כשבתוך אותה חבורה יש דגמים שונים של יהודים שמקיימים את מצוות החג, יש גם איזון בין הלהט של הגרים המדקדקים והמחמירים לבין מי שנולדו לתוך שגרת קיום המצוות. לכל אחד בחבורה יש מה ללמוד מהאחר, לאמץ ממנו את הלהט או את התבונה הנרכשת עם השגרה, וביחד הם יכולים לקיים את מצוות היום של חג החירות באופן שלם יותר ומדוקדק באמת.
