פעם הזדמנתי למפגש לא שגרתי עם פעילי נכבה ערבים־ישראלים. בפתח דבריי אמרתי להם: "הקשיבו, נוכל לדבר הרבה על נרטיבים, מצוקות, קיפוח ואפליה, ואולי אפילו להגיע להסכמות מפתיעות ולפריצות דרך. אבל הבסיס להכול חייב להיות הכרה בעובדות הקשיחות, שעליהן אין ולא אמורה להיות מחלוקת. באמת חובה להכיר. שום דבר טוב לא יכול לצמוח על מצע כזב וכחש".
כשקראתי לפני כמה חודשים ב'מקור ראשון' את נאומו של אבו־מאזן, בתרגומו של אסף גבור, הבנתי מדוע הרשות הפלסטינית לא הגיעה ולא תגיע לשום הישג משמעותי: המנהיגות שלה חיה בהזיה מדומיינת, שאותה תרגמה למדיניות ציבורית. השקר הפך אצלה כלי עבודה, והיא מתבססת על פייק־היסטוריה שהמרכיב העובדתי בה זהה למינון של ענבים בטרופית. "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי".
רבים מבני דורי גדלו על סיפורי הזוועה על קליטת יהודי צפון־אפריקה. גם אבא וגם אימא, שעלו עם משפחותיהם ממרוקו בראשית שנות השישים, זוכרים בנפרד את אותו דפוס: חוסר תקשורת מוחלט מצד פקידי הקליטה, הובלה ארוכה ומייגעת במשאית לאי־שם, פריקה בצעקות ובאיומי משטרה, חיים בלתי נסבלים במעברת פחונים לוהטת בלי עבודה ובלי אופק, ורצון עז של ההורים להימלט משם. במקרה של אימא זו הייתה משפחת רבנים, מקובלים וסוחרים מבוססים, שמצאה את עצמה במלחמת הישרדות יומיומית ובתוך מבוך בירוקרטי שהיא לא מבינה את השפה שלו. מהמעברה הם התגלגלו לשכונת ג'סי כהן בחולון, שם הדירה הפכה לכלא. על הילדים נאסר לשחק בחוץ, מפחד המזיקים והשכנים העבריינים.
כשהייתי קטן עוד ראיתי את סבא – סיטונאי טקסטיל מצליח במרוקו – יוצא בארבע לפנות בוקר מהבית, משכונת העוני הקשה למשמרת שלו במפעל לודזיה, שם עבד עשרות שנים תמורת שכר מינימום. בירידה במדרגות הוא היה מוריד את הכיפה. סבתא הסבירה לי ש"מרביצים מכות למרוקאי שבא לעבוד עם כיפה". עד סוף ימיו היה סבא פגוע וחשדני כלפי הממסד, ולא היה מוכן לקבל שקל מהמדינה. "אני לא צריך טובות מאשכנזים", הצהיר, וסירב אפילו לקבל קצבאות ילדים מהביטוח הלאומי. כשבאתי לבקרו לפני הירידה לגוש קטיף, הוא כעס עליי: "מה אתה מתערב במלחמות של אשכנזים באשכנזים? הם אכזרים, יתפסו אותך המרוקאי, יזרקו אותך לכלא ולאף אחד לא יהיה אכפת".
אלא שהסיפורים הללו היו פיסות פאזל בודדות, שקשה היה לצרפן לתמונה הגדולה. זוהי הגדוּלה של דוד דרעי, יוצר 'סאלח, פה זה ארץ ישראל'. התחקיר המעמיק והתשתית העובדתית הנוקבת שהעמיד בסדרת התעודה המרשימה שלו, הם חתיכת כאפה. הוא הראשון שסיפר לעם ישראל את הסיפור המערכתי, כפי שמשתקף מאלפי דפי ארכיון אבודים. והסיפור הזה קשה, קשה מאוד. מתברר שלא מעטים מקברניטי המדינה בשנות החמישים והשישים היו אנשים שחיו ונשמו תפיסות גזע מובהקות. הם התייחסו לאחיהם מצפון אפריקה כאל בני־אדם נחותים באופן מהותי. יצורים שאינם אלא "חורבות של נפש האדם".
אינני חושב ששליחת עולים חדשים למשימות חלוציות ביישובי ספר פסולה עקרונית. אני אישית מתגורר ביישובי ספר כל חיי – רבע מהם בעיירת פיתוח, ושלושה רבעים בהתיישבות ביו"ש – וגאה בכך. אבל סולידריות לא יכולה לבוא בכפייה. במשימה חלוצית אנו אמורים לבחור, ובעיקר לקבל הכרה ממלכתית ומשאבים למימוש, כפי שחיילי מילואים מקבלים משאבים ופיצוי על שירותם.
שום דבר מזה לא קרה בעליית יהודי מרוקו. התפיסות הגזעניות העמוקות והמושרשות כלפיהם, הובילו לאפליה ממוסדת ושיטתית: הם הושלכו אל מעברות הצריפים כבעלי חיים ("הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, המשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה"), ספגו השפלות וסנקציות אכזריות כמו מניעת עבודה ודיור כשניסו לבטא רצון פרטי, ובעיקר – סבלו משירותי חינוך ותעסוקה גרועים שהנציחו את הנחיתות לדורות הבאים. איך אמרו חז"ל? "בתר עניא אזלא עניותא". לפני כ־15 שנה הוצאתי רישיון טיס אזרחי, ולקחתי לסיבוב בן־דוד ממשפחת אבי. אחרי הנחיתה הוא הביט בי בעיניים קרועות, ואמר בשקט: "לא היה כסף בבית, אף פעם לא שלחו אותי אפילו לחוג". מעניין להשוות את העולים הללו לצרפוקאים, כי בלא מעט מקרים אלו אותן משפחות ממש: חלק עלו ארצה, חלק היגרו לצרפת. הפערים הסוציו־אקונומיים בין פלגי המשפחה אחרי דור אחד בלבד הם שמיים וארץ.
מחיר החרדות
קשה לנו לקבל את העובדות ולהודות בעוול. הסיבה המרכזית היא האינסטינקט השמרני: אנו חוששים משחיטת פרות קדושות. אם החלוצים, הלוחמים והבונים היו כל כך מנוולים ומרושעים בסוגיה הזו, מה זה אומר על התנועה הציונית? אנו פוחדים מכרסום הערכים שלאורם אנחנו מחנכים את ילדינו, ואולי גם יראים לאבד בעצמנו את הלהט ואת תחושת צדקת הדרך.
נדרשת מאיתנו תנועה פנימית לא פשוטה: לבצע 'פלגינן דיבורא'. להפריד בין החלקים. להעלות על נס את עלילות הגבורה והמעש של הלוחמים והבונים, יחד עם הוקעה בלתי מתפשרת של עוולות מוסריות שנעשו. למה זה חשוב? כי לחרדות שלנו יש מחיר, והמחיר הוא חוסר אפשרות אמיתית לתקן את העוול.
צאו וראו את נפגעות העבירה בשנים האחרונות. כמה חשוב להן להשמיע קול ולקבל לגיטימציה לכאב. היום לא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי לדעת שטראומה מוכחשת הופכת להדחקה רעילה, שהופכת בהמשך לניכור ולעוינות. ומה שנכון לפרט, נכון גם לקהילה. הכרה בפגיעה ובכאב היא תנאי לסולידריות ולאיחוי קרעים.
זה חיוני לא רק לתודעה, אלא גם לפתרון הבעיות ולצמצום הפערים: יש כוח משיכה לפנטזיה האמריקנית, שלפיה די בכישרון, בנחישות וברצון כדי להפוך לנשיא המעצמה הגדולה בעולם. כמובן, זוהי פנטזיה מקושקשת. יוצאי דופן בודדים תמיד יכולים להגיע לירח, כלכלית או אינטלקטואלית, אבל המספרים הגדולים מראים הלימה שיטתית ועקבית בין השכלה והזדמנויות למימוש חברתי וכלכלי. מי שמביט נכוחה איננו יכול להתעלם מהפערים העמוקים בין הכלים והאפשרויות שמקבל ילד מזרחי מהפריפריה, לאלו שמקבל חברו האשכנזי מהמרכז. כדי לצמצם את הבעיה, צריך להכיר בה.
תאמרו, איפה שנות החמישים ואיפה אנחנו, העולם השתנה מאז לבלי הכר. ראשית, זה נכון. רעיונות השוויון והפוליטיקלי־קורקט השמאלניים עשו כנראה גם משהו טוב בעולם. הם הורידו לאפס את רמת הסובלנות החברתית לביטויים גזעניים, והפכו אותה ליקרה מדי ולא משתלמת. אבל המשימה רחוקה מהשלמה. לא רק במגזר החרדי, שבו נדמה לעתים כי המוצא העדתי ימשיך להיות חקוק על מצח האנשים עד דור עשירי, ושבלי סנקציות משמעותיות וסגירת ברזי התקציב האפליה לא תמוגר. בציונות הדתית אין אמנם אפליית מזרחים, אבל יש בה הדרה עמוקה של המזרחיות כמעט בכל מוסדות הדגל. נפתלי בנט הוא דוגמה לפוליטיקאי שאומר ועושה: מהניסיון – הכושל אמנם – עם אלי אוחנה, דרך ועדת ביטון, ועד פרס ישראל לדוד לוי ומרים פרץ. בנט מבין שצריך לעשות 'שיפט' במערכת, הרבנים וראשי המוסדות פחות. שנת ה־70 לישראל היא הזדמנות להכריז על תיקון.
