כחמש פרשות מספר שמות עוסקות בהכנת המשכן. "תרומה" ו"תצווה" וחלק מפרשת "כי תשא" בציווי להכנת המשכן, ופרשות 'ויקהל-פקודי' בביצוע. סיפור מעשה עגל הזהב נמצא בתווך בין הציווי לביצוע. נחלקו רבותינו אם סדר זה שבו מסודרות הפרשות הוא הסדר הכרונולוגי שקרו האירועים של מעשה העגל והמשכן או ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקומנדו נגד מבריחי סמים: באים ללכוד חוליות טרור
– כשביידן התקשר: ההבדלים בין ההודעה הישראלית לזו של הבית הלבן
– די לטרור: בית המשפט מחזק נשים להעיד על אלימות נגדן
רש"י כותב על המילים "ויתן אל משה וגו'" כך: "אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן". לעומתו כותב הרמב"ן "ועל דרך הישר, נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל".
לא רק בשאלה כרונולוגית גרידא נחלקו המפרשים, נכון יהיה לעמוד על המשמעות הרעיונית של כל שיטה פרשנית. את הרעיונות העומדים מאחורי השיטות השונות ניתן למצוא במקור המחלוקת בין רש"י לרמב"ן, במחלוקת המדרשים.
רש"י צעד בעקבות מדרש תנחומא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו. אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אמר רבי יהודה ברבי שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר: "נעו מעגלותיה לא תדע" מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה. הוי, ביום הכפורים נאמר למשה ועשו לי מקדש מנין שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים הרי מאה ועשרים ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא 'משכן העדות' שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם…
לעומת זאת הרמב"ן צעד בעקבות מדרש שמות רבה "ויקחו לי תרומה", משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.
ניתן לומר ששני טעמים לבניית המשכן נתנו במדרשים אלו: הטעם הראשון, שיהיה המשכן עדות לכפרה על מעשה העגל. נפלו ישראל נפילה גדולה ונתרחקו מהקב"ה בכל זאת בכוחה של תשובה להחזיר את השראת השכינה, ועל כך מעיד המשכן. וזו שיטת מדרש תנחומא ורש"י. והטעם השני לבניית המשכן, לשמור ולשמר את העדות למתן תורה. הקב"ה נתן תורה לישראל ומתוך שאינו רוצה לפרוש מן התורה מצווה לבנות לה בית שבו תשרה השכינה ויישאר הקשר בין הקב"ה התורה וישראל כיום מתן תורה.. וזו שיטת מדרש רבה והרמב"ן.
שני חיזוקים מקבל עם ישראל בכלל, והאדם המאמין בפרט, בהגיעו למשכן. שתי תובנות חשובות נרקמות מתוך עיוננו במעשה המשכן. החיזוק והתובנה הראשונה – גודל אהבת הקב"ה לעם ישראל ונתינת התורה מתוך אהבה זו כמו שמלמדינו הגדול שבאוהבים רבי עקיבא : "חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה". פסגת הקשר בין הקב"ה בנתינת התורה היא גם פסגה של אהבה.
החיזוק והתובנה השנייה – שאהבת הקב"ה מלווה אותנו גם אחרי שאנו נופלים ו'ישראל אף אל פי שחטא ישראל הוא'. ועצם היותנו בנים למקום, מאפשר לנו לדעת שיש לנו לאן לשוב. כמו שמלמדנו רבי עקיבא בראשיתה של אותה משנה "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלוקיכם".
העדות לכן שהקב"ה מלווה אותנו ב'עליה' ו'ירידה' באהבתו, משלימות זו את זו. על כך אנו מתפללים "השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים. ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".
