פוליטיקלי קורקט. איזה מושג מטומטם.
אם מותר עדיין להגיד "מטומטם", וואלה אין לי מושג, לכו תדעו, אולי אני פוגע פה באוכלוסייה שלמה של מטומטמים וכבר לא אומרים "מטומטם" אלא "מפותח דבילית" או משהו בסגנון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המלצת הלא דוקטור: קחו את המחטים בפרופורציות
– תם עידן המשיחים בפוליטיקה
– הקרב בין בנט לסער הוא על חמישה מנדטים מכריעים
המושג "פוליטיקלי קורקט" היה יכול אולי להתאים בעולם שיש בו משהו קורקטי בפוליטיקה, אבל בימינו? נדמה לי שעדיף למצוא מושג קצת יותר פוליטיקלי קורקט.
פעם אמרתי באיזה ריאיון שבכל פעם לפני שאני משגר סטטוס או ציוץ לאוויר הרשת, אני שואל את עצמי בלב שאלה אחת: יותם, האם אי פעם תרצה להיות ראש ממשלה? דבר ראשון, כן, כשאני חושב בלב אני פונה אל עצמי בגוף שלישי, ככה אני מרגיש רציני יותר.
דבר שני, הרשתות החברתיות חשפו את המחשבות שלנו, שעד הופעתן צויצו בעיקר לקהל של נוירונים במוח שלנו, לעין כול. אישיות הרשת של כל אדם שגולש לזירה הציבורית מושכבת על שולחנות הניתוחים של אלפי אנשים שנוברים ומחפשים פדיחה מהעבר להוציא שוב לאור.
אנחנו רואים את זה בימינו עם מועמדת מספר 7 במפלגת העבודה, שהחליטה לצייץ לפני שנים משהו על צפירת יום הזכרון וניצולות שואה. היא לא שאלה את עצמה אם תרצה להיות יום אחד ראש ממשלה. היא אפילו לא שאלה את עצמה אם תרצה יום אחד להיות מספר 7 ברשימת העבודה.
צוחקים על הכול
לפעמים אני שואל את עצמי איך התקינות הפוליטית, שפשתה בכל חלקה טובה בשיח שלנו, מסתדרת עם העובדה שאנחנו עם שאוהב נורא להתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה. בכל פעם שאני צופה בקטע ארכיון של תוכנית טלוויזיה ששודרה פה בשנות השמונים או התשעים, אני נדהם מהדברים שאמרו פעם בטלוויזיה.
הערות סקסיסטיות של מנחים שהיו שולחות אותם לגולאג של מחוזות השיימינג, סיגריות בשידור, זריקות שוקולד לפה של אישה עבת גוף בזמן שקהל משולהב מוחא כפיים: רבים מהדברים שנאמרו פעם בשידורים של ערוצים עם 103 אחוזי רייטינג היו נפסלים היום עוד בשלב ההפקה. וזה גורם לי לתהות אם בעוד שלושים שנה נסתכל על מה שקורה באולפנים או ברשתות שלנו, ולא נאמין שפעם אנשים כתבו ככה.
רק תחשבו כמה נכסי צאן ברזל היו נמנעים מאיתנו לו מחלת הפוליטיקלי הייתה מדבקת כמה עשורים קודם. מערכונים שלמים של הגשש היו מושלכים לפח כי היה שם אוהד כדורגל מזרחי שמקלל מדי, ודמות של גיי שמדברת בגאווה מדי. סרטים כמו "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי", "גבעת חלפון" ואפילו "הלהקה" היו נשארים על חדר רצפת הקורקט. ועוד לא דיברתי על סטנדאפיסטים מוכרים ומצליחים שעשו קריירה על ערסים ובדיחות "אשתי", על תרבות שלמה של בדיחות עדות שאמנם לעגה למקום שבאנו ממנו אבל גם הפכה אותנו לאנשים שצוחקים בו על הכול.
כי אם הפוליטיקי קורקט הוא מגפה, אין ספק שהדברים שאסור להגיד צומחים באופן מעריכי. אין הרבה דברים שאתה יכול לכתוב היום שלא יקימו עליך מיד קהל זועם של נעלבים, שיגידו שאתה ניחן בפריבילגיה שלא מאפשרת לך להעליב כך אוכלוסייה נטולת פריבילגיה. תכתוב משהו על נשים, ואתה גבר חצוף. תכתוב משהו על ערבים, ואתה יהודי יהיר. תכתוב משהו על טבעונים, ואתה קרניבור אכזר. תכתוב משהו על מתנגדי חיסונים, ואתה מעליב אנשים בעלי סקרנות רפואית מפותחת.
האמת בפנים
לפני כמה שנים נהגתי לכתוב לא מעט על ד"ר זמרי, בתקופה שהיא עוד לא הייתה דוקטור, ועל מנהגה התכוף להיכנס לחנויות בגדים ולהשפיל שם את כרטיס האשראי שלנו. נכון, הומור דלוח אבל אף אחד לא הבטיח לכם פה אפרים קישון. היום, בכל פעם שאני שוקל לכתוב ציוץ כזה על הגברת, אני נתקף מיד חרדות קיומיות שאקים עליי צבא של כועסות (או כועסים. לא רוצה להניח את המגדר שלהם) שיסבירו לי מיד כמה פוגעני הציוץ כלפי נשים שמוצגות כקלות דעת ובזבזניות.
שירן, אגב, חיבבה את הז'אנר. זה גם הצחיק אותה וגם העניק לה היתר לנקום בי בעוד שמלה שחורה קטנה או נעליים עם עקב גבוה ומחיר גבוה עוד יותר.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי סולד מסיסמת הריאליטי המשומשת ביותר בעגה, "אני הולך עם האמת שלי ואומר את האמת בפנים". אני לא רוצה לחיות בעולם שכל יושביו אומרים מה שהם רוצים, איך שהם רוצים ולמי שהם רוצים. אבל אני מעדיף עולם שאנשים אומרים בו שטויות ואנשים אחרים כועסים עליהם, מהמקום שהמגפה הקורקטית מובילה אותנו אליו – עולם שבו כולם נפגעים מהכול עד כדי כך שכבר אין חשק להגיד כלום.
