באופן כללי, לא מומלץ לקחת את הפוליטיקה ברצינות רבה מדי. את רוב מה שקורה בה אפשר לסכם כך: ממשלה היא אמצעי להעברת כספי ציבור למקורבים. ההבדל בין הפוליטיקאים מתמצה בשאלה מי הם אותם מקורבים בני מזל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נפרדים מהסגר: המדינה מתכוננת לחיים על פי התו הירוק
– לא רק דרום אדום: שלושה מסלולי פריחה ששווים ביקור
– הקומנדו נגד מבריחי סמים: באים ללכוד חוליות טרור
אבל מה שנכון בדרך כלל, לא נכון תמיד. כי עדיין יש קו שמפריד בין הימין לשמאל. גם אם ברוב הפעולות שהפוליטיקאים עושים ההבדלים ביניהם חסרי משמעות, ישראל בכל זאת במצב מיוחד. בשל האתגרים הגאו־אסטרטגיים והביטחוניים שאנו מתמודדים איתם, ההבדל בין הימין לשמאל הוא עניין דרמטי בעבורנו.
למשל, נציין את המובן מאליו, על ישראל מופעל לחץ בלתי פוסק לפנות חבלי ארץ היסטוריים ולמוסרם לגורמים עוינים. אנו מהמדינות המערביות הבודדות שחייבות לשמר את יכולותיהן הביטחוניות ולשפר אותן. וכמובן, ישראל מתמודדת עם פרויקט הגרעין האיראני וזרועות התמנון שמדינת הרשע הזאת שולחת סביבנו.
רוב אנשי הימין מבינים היטב את הסוגיות האסטרטגיות הללו. רובם, אבל לא כולם; משום שבבחירות הקרובות מתברר שלחלק ניכר מנציגי ובוחרי הימין חשוב יותר לנצח את נתניהו ולהושיב את הליכוד באופוזיציה, מאשר להקים קואליציית ימין שתתמודד עם האתגרים הקיומיים הללו.
הראשון והבולט בעניין הזה הוא גדעון סער ומפלגת הכלנתרים שלו. סער הוא פוליטיקאי לגיטימי, אבל גם מועמד אפור למדי וחסר הישגים של ממש בקריירה פוליטית ארוכה. זה לא מפריע לו לחלום על פופולריות שתציב אותו בעמדת ראשות הממשלה, ולייחל לכך שמפלגתו תחליף את הליכוד כמפלגת שלטון ותאפשר לו להקים קואליציה עם המרכז־שמאל. משום שהוא סבור שהעברת מנדטים מגוש הימין לשמאל תעצים את כוחו, האסטרטגיה של סער היא לדכא הצבעה לליכוד, כלומר, להוריד את שיעור ההצבעה של המחנה הלאומי.
האסטרטגיה של נפתלי בנט נראית במבט ראשון קצת אחרת. לכאורה הוא לא מחרים את הליכוד ונתניהו. אבל לענייני הגוש בנט לא הרבה יותר טוב מסער. גם הוא חולם על ראשות ממשלה ומצהיר שימליץ על עצמו לתפקיד, והוא ורשימתו תוקפים בחמת זעם את הליכוד. ומה אם התוצאות לא יציבו את ימינה כיורשת הליכוד? בנט ידרוש "רוטציה". ואם לא יקבל? הוא מבהיר שמבחינתו כל האפשרויות פתוחות, כולל לשבת בקואליציית "רק לא ביבי", כלומר קואליציית שמאל בראשות יאיר לפיד, שבה הוא מקווה כן לקבל רוטציה. מבחינת בנט, "לא רוטציה, לא מעניין".
חשוב לזהות את התקדימים המסוכנים שבאסטרטגיה הזאת. בשני היבטים מרכזיים, ימינה ותקווה חדשה הופכות מן היסוד את הפוליטיקה של הימין. ראשית, סער ובנט טוענים שהם ימניים יותר מנתניהו, אבל אם שמים את הרטוריקה בצד ובוחנים את האסטרטגיה המעשית, הם בונים על פירוק גוש הימין. בעבר, הימין־שמימין־לליכוד הפיל ממשלות ימין שלא היו ימניות מספיק בשבילו והעלה ממשלות שמאל (כך ב־1992 וב־1999), או התפצל באופן שהוביל לאובדן קולות (כמו התחיה ב־1992 או הימין החדש ב־2019). הימין פגע בימין, אבל מתוכו, בתור ימין.
ומה אם התוצאות לא יציבו את ימינה כיורשת הליכוד? בנט ידרוש "רוטציה". ואם לא יקבל? מבחינתו כל האפשרויות פתוחות, כולל קואליציית שמאל
ליברמן היה זה שהמציא אסטרטגיה "ימנית" חדשה: לנסות להקים קואליציה בלי הליכוד. בנט וסער הולכים בבירור בעקבותיו. כוחם התיאורטי מתבסס על נכונותם להצטרף לממשלה בלי הליכוד. הבעיה היא שמכיוון שהליכוד הוא המפלגה הגדולה ביותר בגוש הימין, כל ממשלה בלעדיו תהיה פחות ימנית. זה עניין מתמטי פשוט. אפשר לטעון שהליכוד לא ימני מספיק; זה ויכוח לגיטימי. אבל אי אפשר לטעון שקואליציה בלעדיו תהיה ימנית יותר. זו סתם איוולת חסרת שחר.
יוצאת דופן לעניין זה היא מפלגת הציונות הדתית, ששומרת על התפקיד הנכון של מפלגות בגוש הימין. סמוטריץ' מבין שהליכוד הכרחי לקואליציית ימין, ורוצה לפעול מתוך ממשלת גוש ימין. באופן מליצי אפשר לומר כי הציונות הדתית והליכוד יורים קצת בנגמ"ש של הגוש, אבל סער ובנט החליפו עמדות ויורים עליו מבחוץ, מהנגמ"ש של ליברמן.
אסטרטגיה של מגלומניה
ההיבט החדשני השני מעניין לא פחות. כאמור, סער ובנט אינם מסתפקים באסטרטגיית פירוק גוש הימין, הם מוסיפים לה טוויסט אישי, המוטיבציה שמאחורי האסטרטגיה: הם מפנטזים על ראשות הממשלה. "אני אהיה ראש ממשלה", הם מכריזים יום יום, "ממשלה בראשותי תעשה כך וכך". אלא שלאור מגמת הסקרים, זה מתחיל קצת להזכיר את הבדיחה המפורסמת על צמד הדיירים בבית המשוגעים, שאחד מהם מצהיר: "אני נפוליאון!"; "איך אתה יודע?" שואל חברו; "א־לוהים אמר לי," הוא משיב; "מעולם לא אמרתי לך דבר כזה!" זועם רעהו.
בנט וסער, אם כן, משלבים מגלומניה קלה עם אסטרטגיה פוליטית שנשענת על פגיעה בגוש הימין כדי להגדיל את כוחם. לטעמי מדובר בשפל חדש בימין. אפילו המחשבה של בנט ש"יסחט רוטציה" (כפי שכינה זאת יועצו לשעבר משה קלוגהפט), מעידה על תלישות. הוא באמת חושב שהקואליציה והציבור יסורו למרותו של מי שעומד בראשות מפלגה של, נניח, שנים עשר מנדטים והצליח "לסחוט" רוטציה? מדובר בדרישה מנותקת ולא לגיטימית, תסמין של שכרות פוליטית.
תפיסת העולם השמרנית מציבה לפנינו שני אתגרים. הראשון הוא להתגבר על הנטייה האנושית לקחת את הטוב כמובן מאליו. אנו מתרגלים במהירות להצלחה, ומחפשים את השיפור הבא. קל לנו לשכוח שההצלחה נשענת על יסודות שנבנו בזהירות ולאורך זמן. ההיסטוריה מוכיחה שאם במסגרת החיפוש אחרי "הדבר הטוב הבא" מערערים את היסודות, השיפור הופך לקלקול, ושכרנו יוצא בהפסדנו.
האתגר השני הוא להתגבר על הנטייה האנושית להתמקד במרכיב בולט אחד מתוך מכלול. מהפכנים ו"ביקורתיים" מסעירים את הרוחות באמצעות התמקדות בשלילי, בפגמים ובחסרונות, שכמותם תמיד אפשר למצוא, והצגתם כעולם ומלואו. תעמולה פוליטית מבוססת על הנטייה הזאת, ומנסה בכל כוחה להסתיר את התמונה השלמה והמורכבת.
המצב כרגע הוא שהפוליטיקה של בנט וסער היא מהפכנית במהותה. הם השתכנעו שהאינטרס הפוליטי שלהם הוא להחליש את גוש הימין ולערער את יסודותיו. מכיוון שהם מסרבים להכיר בכוחם הריאלי ובצורך בשמירת הגוש, אפשר רק לקוות שהציבור הימני והמסורתי ימנע את הטעות, שלא לומר הטרגדיה, שעשויה להתחולל כאן, ובניגוד לשאננותו הרגילה יגיע לקלפי בהמוניו.
