ספר בראשית שרטט עבורנו מעין מפה גיאו־פוליטית עתידית של ארץ ישראל על גדותיה. הארץ המובטחת לזרע אברהם תהיה רב־מדינית, מעין מבנה מקרו־משפחתי שמתקיימות בו דרגות שונות של קרבה. עשו הוא אדום, מצוי במעגל הראשון, אף שממנו יצא עמלק. וכך משה יכול לומר בפנייתו לאדום, "אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יד). בני לוט – עמון ומואב – מצויים במעגל שני. גם ארם כלול בעץ משפחתי זה, אף שקצת רחוק יותר, שהרי לבן הארמי הוא אח ואבי האימהות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחיר האסון: דינו של ההורג בשגגה
– "לא תחמוד": מה שהדיבר העשירי מספר על היהדות
– מהפכת העבדים של ניטשה
רחוק אף יותר, במעגל שלישי של קרובים, נמצאים צאצאי ישמעאל בן הגר, וצאצאי בני אברהם מקְטוּרָה. מצאצאי קטורה נזכיר שם אחד, "מִדְיָן", שכידוע יתרו הוא מבניו. בין בני ישמעאל מוצאים אנו את "נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל". אברהם נתן ליצחק "אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" – את הארץ, ולבני קטורה "נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (כה, ו). דבר מקביל מתרחש עם ישמעאל עצמו, ששוּלח מביתו למדבר (כא, כ): "וַיְהִי אֱ־לוֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת": מסביב לארצות הציוויליזציה העירונית־חקלאית, יחיו וישגשגו נוודי המדבר.
גזירות סיציליה
כעת אנא התלוו אלי לקפיצה של אלפיים שנה, לעיר אוֹרִיה (Oria) שבדרום איטליה במאה התשיעית, עיר ואם בישראל באותם ימים. חייתה בה אז דמות רבת פעלים, ר' שפטיה בן ר' אמיתי (נפטר בשנת 886). אחת מיצירותיו הפיוטיות הוכנסה לקובץ הסליחות הנאמרות לפני ראש השנה: "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים". וכך קוראים אנו בה: "יִוָּשְׁעוּ [בני ישראל] לְעֵין כֹּל וְאַל יִמְשְׁלוּ בָם רְשָׁעִים. כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ וְיַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים… כִּי אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים".
"שעיר וחותנו"? כן. שעיר הוא אֱדוֹם, וחותנו ישמעאל, שהרי כאשר עשו ראה "כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו", הלך ולקח "אֶת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל… עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (כח, ח). את החיבור הזה, שבין החתן לחותנו, נפגוש בימי גדעון:
וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם… וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ (שופטים ו, ג).
ר' שפטיה הכיר יפה את "שעיר וחותנו" – את ביזנטיון הנוצרית ששלטה בדרום איטליה, ואת האסלאם שנלחם על סיציליה וכבש אותה לתקופה ארוכה. הם צרו גם על העיר אוריה, ור' שפטיה היה מעורב בניסיון להסיר את המצור. בשנת 873 הוא שהה בקושטא, בניסיון לבטל את הגזירות הנוראות של הקיסר הביזנטי בסיליוס הראשון, שרצה להכריח את היהודים להתנצר תוך איום בעינויים נוראים. ר' שפטיה הצליח לבטל את הגזירה בעקבות מעשי פלא שבהם ריפא כמה מבני משפחת הקיסר. ר' שפטיה היה תלמידו של איש הסודות אבו־אהרֻן – ר' אהרון בן שמואל מבגדד, שהביא מבבל את סודות תורת הסוד. לכאורה האסלאם שיפר את מצב היהודים שנאנקו תחת סבלות אדום־ביזנטיון, אלא שזה לא בדיוק נכון.
הפלישה הערבית לארץ
ר' שפטיה חי גם את סבלותיה של ארץ ישראל, הכבושה על ידי הערבים. בן דורו ר' נחשון בר צדוק, גאון סורא, מתייחס באחת מתשובותיו (תשובות הגאונים לאסף, תרפ"ט, עמ' 31) לעיקרון התלמודי "אין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע ארבע אמות בארץ ישראל". הוא שואל מה שהוא בוודאי נשאל על ידי אחרים: "ואם תאמר, כבר גזלוה גוים כמה דורות", בייחוד בכיבוש הערבי במאה השביעית. על כך הוא עונה: "דקרקע אינה נגזלת, ובחזקת ישראל קיימא". זכותנו על הקרקע אינה פוקעת.
אכן, במדרש "פרקי דרבי אליעזר", שהוכנסו בו קטעים מאוחרים מהמאה השביעית, קוראים אנו על הפלישה הערבית ועל גזרותיה: "ר' ישמעאל אומר: חמשה עשר דברים עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ". ביניהם "ימודו הארץ בחבלים" כדי לחלקה בין אנשיהם, "ויעשו בית הקברות למרבץ צאן אשפתות" – בתי הקברות היהודיים העתיקים הפכו שדות מרעה לצאן שהשבטים הנוודים הביאו, "ויבנו בניין בהיכל" – המבנה העומד שם עד היום.
כך החל נישול החקלאים היהודים מאדמתם שעליה שמרו מאז החורבן, אפילו בימי רדיפות הביזנטים. אמנם לזמן מה חזר הסדר לארץ, אולם לא ארכו הימים והמדבר כבש את הציוויליזציה. וכך קוראים אנו גם באיגרת שנשתמרה בגניזה, בלשון המזכירה לנו את האמור לעיל:
כל ארץ ישראל נשתבשה בגייסות, ונקבצו ערב וכל בני קדר… והגרים [בני הגר] עם בני ישמעאל ויבואו כדי ארבה לרוב, וחנו על רמלה… ויהרגו כל העומד בפניהם… ויצאו שארית בני רמלה בגולה.
על הולדת ישמעאל נאמר: "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ". על כך התפלאו החכמים: האמנם גם שמו של ישמעאל ניתן מלמעלה?! אמנם כן. נראה שרצתה ההשגחה לתת הזדמנות לישמעאל לעזור ולהביא גאולה לבני אחיו ולעולם כולו, אולם לא כך היה. ההיסטוריה הוכיחה שהשם "ישמעאל" לא הובן כהלכה.
וכך קוראים אנו שוב בפרקי דרבי אליעזר (לא):
ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם [הסובל], ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים.
איך אמרה זלדה? "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים… לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו".
