בישיבה הגדולה שלמדתי בה היו שני ראשי ישיבה. שניהם הקימו את הישיבה יחד בעשרים אצבעותיהם וחלקו את התפקיד בסינרגיה מעוררת הערצה דווקא בגלל שבאופי שלהם הם היו כל כך שונים. האחד היה שקט ונחבא אל הכלים והשני דומיננטי ונוכח, האחד רגיש והשני ציניקן, האחד נראה כמו סבא חביב עם זקן מלבין והשני ג׳ינג׳י עם מבע של סולן להקת מטאל שהיה גם היה מעורה בחיי הבחורים עד הפרטים הקטנים. האחד זכר מי פספס שחרית ביום שלישי לפני שבועיים, והשני יכול היה בקלות לבקש ממך להזכיר לו איך קוראים לך. ממש זיווג משמיים הם היו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– טיסה 947: טיול שנתי מבית המדרש
– הנשק האהוב על המשגיח בישיבה: צה"ל
– עין רואה: קפה וסיגריה בדרך לכותל
אני אהבתי את שניהם באותה מידה. הם היו הסמכות הכי משמעותית בחיי למשך תקופה ארוכה ואני הסתכלתי עליהם מלמטה למעלה. אני יכול לספר הרבה על העניין הזה של שני ראשי ישיבה. באיזשהו אופן זה קצת כמו שני מלכים המשמשים בכתר אחד. הרי ראשות ישיבה היא תפקיד מבוקש ונוצץ ולא פשוט לחלוק אותו לשניים.
אבל אני רוצה לספר עליהם סיפור אחד שהוא אולי לא ממש סיפור והוא כמעט חסר פאנץ׳ אבל הוא יפה ומרגש אותי. בישיבה רצו שמועות שראש הישיבה השקט והחביב (לא זה מהמטאל) לומד קבלה בסתר. שמועות שאף פעם לא אומתו לאשורן. מה אני אגיד, לשמוע דבר כזה על ראש ישיבה ליטאי זה לא פשוט. זה כמו לשמוע שגפני מצביע בשושו ליש עתיד. אבל על ראש הישיבה השקט שלנו אפשר היה קצת להאמין. בקושי אמנם, אבל אפשר היה. עם השקט שלו היה איזה סוד. לא יודע, אולי דמיינתי.
בכל מקרה, ביום שבו ראש הישיבה השקט היה מוסר את השיעור הכללי (ברוטציה שבוע־שבוע) הוא היה תולה בכניסה לבית המדרש דף קטן, כתוב בכתב יד קטן, עם מראי המקומות של השיעור. עד היום אין לי מושג מי עלה על זה (עוד הרבה לפני שלמדתי בישיבה הזו) שבאופן עקבי, בדף המראי־מקומות הזה, כתובות תמיד- אבל תמיד – שבעים מילים בדיוק. שבע שורות של עשר מילים כל אחת. ככה במשך 15 שנות קיומה של הישיבה, פעם בשבועיים, ביום של השיעור, הראש־ישיבה היה תולה מראי מקומות של שבע שורות, עשר מילים בשורה. לא משנה באיזו סוגיה, באיזו מסכת או באיזו שנה. בלי לפספס. וככה בכל פעם מחדש היו מי שדאגו לספור את המילים בתקווה לתפוס פקשוש קטן, ואף פעם לא הצליחו.
אמרו שזה רמז לשבעים פנים לתורה, היקש קבלי כלשהו לשבעים פרים של אומות העולם, לשבעים לשונות, אבל זה תמיד נשמע כמו ניסיונות לא מוצלחים להסביר את התופעה. אתם בטח שואלים למה אף פעם לא שאלנו את הראש־ישיבה בעצמו לפשר הדבר. אז זהו, שכן שאלנו אבל הוא לא ענה. רק חייך חיוך גדול ועבר נושא.
וככה, שיעור כללי אחרי שיעור כללי, ראש הישיבה היה ממשיך עם הדף המסתורי שלו ומתחמק מתשובה אמיתית ומספקת. אני זוכר איזו שנה שהדפים האלה הפכו לאייקון אספנות אפילו. איך שראש הישיבה היה תולה את הדף היו מתנפלים עליו כמה טיפוסים, מתקוטטים קצת ובסוף כל דאלים גבר והזוכה היה הולך לצלם אותו במכונת צילום, את השכפול הוא היה תולה לטובת הציבור ואת העותק המקורי שמר לעצמו כסגולה לאני לא יודע מה. זה לא סיפורים על הבבא סאלי! זה משהו שקרה בתוככי ישיבה ליטאית קרה וענייה בירושלים לפני שש שנים.
אבל יום אחד קרה דבר ששינה את כל ההסתכלות שלי על הסיפור המוזר הזה. שבת אחת אחרי הקידוש, תוך כדי שיחה על עניין אחר שאני לא זוכר כבר, שאלנו את ראש הישיבה השני, הציניקן, מה הסיפור של דף המראי־מקומות של השותף שלו, והוא חייך חיוך אגבי ואמר בביטול לא מכוון: זה שום דבר. הוא אוהב לשחק עם זה.
ופתאום נפלה לי איזו תובנה ששינתה לי את החיים. הוא אוהב לשחק עם זה. ככה, פשוט. זה שום דבר. הרי כמה פעמים אנחנו מחפשים משמעויות גדולות בדברים פשוטים, ובכלל הדברים הפשוטים הם רק פשוטים בלי שום משמעות גדולה. וראש הישיבה פשוט נדלק על האתגר הזה שהוא המציא לעצמו, ופעם בשבועיים הוא פשוט היה מנסה לדחוס את כל מראי המקומות שלו בשבעים מילים. זהו. שום סוד, שום משמעות, שום קמע. סתם קטע פשוט ואישי ואנושי וגם קצת מגניב. יכול להיות שזה באמת ככה ויכול להיות שלא, אבל פתאום רציתי לחשוב שזה ככה, וזה רק גרם לי לאהוב את ראש הישיבה יותר.
