חודש ניסן הוא הראשון בחודשי השנה העברית, לפחות כך כתוב בתורה. אם היינו מתעקשים לדבוק בחלוקה המקראית, אנו נמצאים כעת בעיצומם של עשרת ימי תשובה. לא פלא אם כן שהשבוע האחרון היה גדוש בווידויים מרגשים, הכאות נמרצות על חטא ומירוק עוונות פומבי. אלא מה, כל הווידויים הללו עסקו בפעולות הזולת ולא בהסתכלות פנימית, כל ההכאות על חטא היו על חזה האחר, ומירוק העוונות התמקד באשמת האחר.
ראו למשל את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. העבריין המורשע שישב בכלא באשמת שוחד פרץ בחזרה לחיינו עם ספר פרי עטו, שבו הוא יורה לכל כיוון. תזרקו שם שהיה בתפקיד ציבורי בכיר כלשהו בתקופת כהונתו – ולאולמרט יש עביט של שופכין לשפוך עליו. מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס? מדליף באופן שיטתי. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז? אישיות בעייתית מאוד. פרקליט המדינה משה לדור? איש הזוי. בנימין נתניהו? חיפש כל דרך להפיל אותו. אשת סודו שולה זקן? הערימה עליו בתמימותו ולקחה שוחד מאחורי גבו. ומה לגבי אחד, אולמרט שמו? תודה ששאלתם: "יצאתי מהכלא בידיעה שזה לא היה מקומי ושלא הייתי צריך להיכנס לשם".
הלאה. תגידו יפה שלום לרון לאודר. המיליארדר היהודי־אמריקני שמחזיק בתואר המפוצץ "נשיא הקונגרס היהודי העולמי" פרסם השבוע מאמר ב'ניו־יורק טיימס' ובו תקף את מדינת ישראל. נניח כרגע לדעות הפוליטיות שהביע במאמר, בעיקר כי תמיכה ברעיון שתי המדינות היא משעממת. באמת חסר לנו עוד מישהו שיטיף לנו מרחוק להיפרד משטחים שיהפכו בוודאות לקיני טרור. אבל שימו לב במה אנחנו, היהודים היושבים בציון, אשמים לפי לאודר. בהתבוללות המסיבית של יהודי ארצות הברית. מה ששמעתם. איך? הנה הפיתול האינטלקטואלי המזהיר: בעקבות הלחצים שמפעיל המיעוט החרדי בישראל, המדינה היהודית מתנכרת לחלק גדול מהעם היהודי. המשבר בולט במיוחד בדור הצעיר, החילוני ברובו. הצעירים הללו מרחיקים את עצמם מישראל כי מדיניותה מנוגדת לערכיהם, ואז התוצאות אינן מפתיעות: התבוללות, ניכור ושחיקה חדה בזיקה של הקהילה היהודית העולמית למולדת היהודית. כך לאודר.
הבנתם? הדמוקרטיה הישראלית, שבה אנשים יוצאים להצביע למפלגה שתואמת את השקפת עולמם (גם חרדים, הייתם מאמינים?) היא־היא שגורמת לג'יין מפלורידה ולג'וש מקליפורניה להכיר בני זוג גויים ולהתחתן איתם. לקהילות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והחילוניות היהודיות באמריקה אין שום אחריות להתאדותם של חלקים גדולים מהן בעקבות נישואי תערובת. זה לא קשור לכשלים עמוקים בחינוך היהודי־אמריקני, לאופי ההנהגה המקומית, ליכולתם של רבני קהילות שאינם אורתודוקסים לגשר על פערים הולכים וגדלים בין שמירה על ערכים יהודיים בסיסיים למציאות התרבותית־חברתית הסובבת אותם ואת צעיריהם. לא, כל אלה אינם פקטור בעיני לאודר. מקור האשמה נמצא אלפי קילומטרים משם, בישראל. באסייתים בני דת משה החצופים שמעיזים להכניס את החרדים לקואליציה כאילו מדובר פה באיזו דמוקרטיה חופשית או משהו כזה.
גל ההכאות על חזה האחר לא תוקף רק אישים בכירים בהווה או לשעבר. טרנד חדש כובש בשבועות האחרונים את הרשתות החברתיות: דפי וידויים. מדובר בקבוצות פייסבוק שמתמקדות במוסד או מגזר מסוים – חיילים בדובר צה"ל למשל, או סטודנטים למדעי המחשב באוניברסיטה מסוימת – ומתירות לחבריהן לשפוך את כל אשר על ליבם. שיטוט מהיר בין אלפי ההודעות יגלה את מה שכבר בטח ניחשתם לבד: מעט מאוד וידוי אישי יש שם, וגם הוא תמיד יהיה עטוף באיזו מגניבות חמודה כזו, שובבות מנוסחת בשנינות שאפשר וקל לסלוח עליה. מה כן תמצאו שם, והרבה? כמובן, את מה שאולמרט ולאודר עשו במהדורות החדשות: הטחת האשמות, מבוססות פחות או הרבה פחות, במי שנמצא מולי או רחוק ממני, העיקר להסיר מעצמי את האחריות.
וגם זה קרה השבוע: מכונית אוטונומית של חברת 'אובר' הרגה הולכת רגל שחצתה שלא במעבר חצייה בעיר טמפה שבאריזונה. גם כאן הווידוי הגיע מהר מאוד, באדיבות משטרת העיר, שהכריזה אחרי פחות מ־24 שעות שאובר לא אשמה בתאונה אלא הולכת הרגל. לפחות כאן לא האשימו את החרדים בישראל, ועדיין, כל כך קל להתוודות בשם אישה שכבר לא נמצאת בחיים, ועוד חסרת בית, שגם בחייה הייתה בתחתית הסולם החברתי, ולכן למשפחתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לתבוע חקירה מאומצת ומעמיקה קצת יותר.
הווידוי המהיר מדי, שמסיר אחריות מחברת ענק ומטיל אותו בלעדית על אישה אחת, צורם עוד יותר כשמגלים שבכלל לא בטוח שהמכוניות האוטונומיות תמימות כל כך על הכביש, כפי שמנסים לשדר לנו. מחקר שנערך באוניברסיטת סן־חוזה בקליפורניה חשף שבעוד רכב רגיל יהיה מעורב בתאונה אחרי חצי מיליון מיילים של נסיעה בממוצע, רכב אוטונומי יעשה זאת אחרי כ־40 אלף מייל בלבד. יותר מפי עשרה. נכון שאופי התאונות שונה, וקל הרבה יותר ברוב המקרים במכונית האוטונומית. ועדיין, באווירת הווידויים שמכים על חזה האחר, גם המקרה הזה חושף התנהלות אנושית מקוממת.
אני משער שלא גיליתי לכם שום אמריקה חדשה בעובדה שאנשים מנסים להטיל אשמה על אחרים. מקין ו"השומר אחי אנוכי" ועד ימינו אנו, הסטת האשמות היא פעולה אנושית כמעט טבעית, שמטרתה לעמעם את הצרימה הפנימית בנפש האדם בין המעשים שהחברה מייחסת לו ובין האגו, שלא מאפשר להאמין שאשכרה אתה עשית את הנבלה הזאת והזאת. בדיוק בשביל זה נכתב הווידוי היהודי, על כל ה"אשמנו" וה"בגדנו" וה"גזלנו" שלו, שבו אנו מאשימים את עצמנו גם בדברים שברור שלא עשינו. אז עכשיו אמנם לא עשרת ימי תשובה, ואפילו תחנון איננו אומרים כל החודש, אבל זה לא אומר שמותר לנו לשכוח: אשמנו. לא האחר, לא ההוא, לא ההם. אנחנו.
