בהיעדר ממשלה פועלת, ונוכח משבר גדול ומתמשך כל כך, קל לשכוח כמה עבודתה של הממשלה היא קשה וסיזיפית בימי שגרה. שינוי של מדיניות ממשלתית כמעט אף פעם אינו מתבצע בזבנג וגמרנו או בשינוי חקיקה אחד. החוק משתנה לאט, והנורמות הממשלתיות משתנות בקצב איטי עוד יותר. בדרך כלל, שינוי החקיקה הוא רק תוצר של עבודת הכנה ארוכה, ותחילתו של תהליך הטמעה ארוך. כאשר פוליטיקאי מבטיח למשל "להוריד את יוקר המחיה", המשמעות היא אלף שינויי תקנות שכל אחד מהם דורש מאבק בקבוצת אינטרס אחרת. כל שינוי כזה דורש מישהו שידחוף אותו, וכאשר שרים מתחלפים אחת לכמה חודשים, התהליך כולו מתעכב.
כבר יותר מעשור הממשלה מדברת על הקלה ברגולציה על עסקים, ומשיקה אינסוף תוכניות בכיוון. המשבר הנוכחי רק מחזק את הצורך בקידום רפורמה כזו, מכיוון שהעסקים הרבים שנדרשו לסגור את שעריהם יצטרכו להיבנות מחדש. למדינה יש אינטרס – עכשיו יותר מתמיד – שליזם צעיר עם רעיון טוב יהיה קל לעבור משלב הרעיון לשלב הביצוע, אבל שלל אתגרי הבירוקרטיה המוטלים לפתחם הם חסם ממשי בפני יזמים מתחילים. חלקם נדרשים והכרחיים, אבל לעיתים קרובות מדי הם נובעים בעיקר מנוחות בירוקרטית ולא מסיבה עקרונית.
מי שמבקש לרשום חברה בישראל נדרש לעבור שרשרת חיול ארוכה, יקרה וממושכת. היא מתחילה ברשם החברות ודרישותיו, שעד לא מזמן כללו גם חובה להחתים עורך דין על המסמכים המחייבים זיהוי. היא נמשכת בתהליך פתיחת חשבון בנק עסקי, מכיוון שכך דורשת רשות המיסים כדי שאפשר יהיה לפתוח תיק אצלה. תהליך פתיחת התיק ברשות המיסים מחייב הסתייעות ברואה חשבון או התייצבות פיזית בפני פקיד השומה, שגם לו רשימת דרישות ארוכה. אחר כך נדרש בעלי החברה לפתוח תיק גם בביטוח הלאומי. כל אחד מהגופים הללו דורש מילוי של טפסים רבים, המתנה של ימי עסקים, השלמת פרטים, תשלום אגרות, וגם תשלומים לעורך דין, יועץ מס, רואה חשבון ועוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נפרדים מהסגר: המדינה מתכוננת לחיים על פי התו הירוק
– קנאות נלהבת לאמונה חדשה עלולה דווקא להוביל לכפירה בה
– עוקף מ"ימין": יאיר גולן מעצבן גם את המצביעים של מרצ
ייעול התהליך הזה הוא משימה שממשלת ישראל עמלה עליה כבר כחמש שנים. בהחלטה שהתקבלה ב־2016 ביקשה הממשלה לעשות שלושה דברים: לקצר את הזמן הדרוש להקים עסק, לצמצם את מספר התחנות שבעל עסק צריך לעבור, ולהעביר הכול לפעילות מקוונת, בלי צורך להגיע פיזית למשרד. המודל היה ניו־זילנד, שמככבת כבר שנים בראש טבלת קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי. הקמת עסק שם היא עניין פשוט בהרבה, שבעיקרו בנוי על מודל "וואן סטופ שופ" – נקודה אחת שבה מתבקשים להגיש את כלל הטפסים ולהציג את כלל הדרישות לכל הגופים הממשלתיים. הכול מתנהל באופן מקוון, ובתוך ימים בודדים, אפילו יום אחד, מתקבל אישור על הקמת חברה.
מצב כזה בישראל הוא חלום בלתי מושג, מכיוון שכל רשות בירוקרטית עומדת על כך שדרישותיה חשובות ואי אפשר לוותר עליהן. רק התהליך של ייעול העבודה ברשם החברות דרש עבודה של כמה שנים ומלחמה של שר המשפטים דאז אמיר אוחנה בלשכת עורכי הדין. חוק החברות דרש שעורך דין יאמת את זהות החותמים על מסמכי הקמת חברה, הליך שעורכי הדין דרשו בעבורו שכר טרחה ושהגדיל את הבירוקרטיה הממשלתית. לשכת עורכי הדין התנגדה למהלך, אבל השר אוחנה התעקש והעביר אותו.
תהליך ייעול העבודה מול רשות המיסים היה קשה קצת יותר. רשות המיסים הסכימה – לא צעד פעוט – לאחד אצלה את הדרישות מהמחלקות השונות לנקודה אחת, וחסכה תחנה נוספת והרבה מאוד טפסים. אכן קשה להאמין, אבל עד לאחרונה נדרשה בתוך אותה רשות עצמה פתיחה של שני תיקים: אחד במע"מ ואחד במס הכנסה. על זה התגברנו, אבל רשות המיסים המשיכה להתעקש על פתיחת חשבון עסקי בבנק מסחרי, וממשיכה להתעקש על חובת שימוש ברואה חשבון כדי לפתוח תיק חברה אצלה.
ממשלת ישראל השקיעה מיליונים ברכישת מערכות ממוחשבות והטמעת שינויים דיגיטליים כדי שאפשר יהיה לעשות פעולות באופן מקוון, אבל חלק מהשינויים תקועים דווקא ברמה האנושית. הבעיות שמעלה רשות המיסים אמיתיות: חוששים שם מחשבוניות פיקטיביות ומפתיחת פתח לארגוני פשיעה שישתמשו בחברות מומצאות. החובה להשתמש במייצג מקצועי כמו רואה חשבון, אמורה להקשות על האפשרות הזו. אבל התרבות הארגונית של רשות המיסים, כמשל לחלקים גדולים מהממשלה, היא של אפס סיכונים. הרשות רוצה למקסם גבייה, ולא יודעת לערוך ניהול סיכונים שבו מוותרים קצת במקום אחד, כדי להרוויח הרבה במקום אחר.
ההתעקשות על חובת רואה חשבון מייקרת את ההקמה של כל עסק בישראל, רק כדי למנוע מהשוליים לרמות. המהלך הזה נוח בירוקרטית, כי לפקידי רשות המיסים קל יותר לדבר עם רואה חשבון שמכיר את החוק ואת נבכי מס הכנסה מאשר עם סתם יזם מהרחוב, אבל הוא לא מצדיק את הרחבת הקושי לכולם. נכון, יש בעיה של חשבוניות פיקטיביות וחברות מומצאות, אבל מדובר במיעוט קטן ויש דרכים אחרות להתמודד כמו הגברת האכיפה, החמרת הענישה, חיזוק מערך החקירות וכו'. קל יותר להחמיר את הדרישות מכלל הציבור, מאשר לאתר את הפושעים והרמאים. רשות המיסים עושה את עבודתה ומגינה על הגבייה מפני רמאות, אבל היא עולה לנו ביוקר במקומות אחרים – בצמצום היזמות ובייקורה. את המחיר הזה, לא רשות המיסים נדרשת לשלם. התרבות הבירוקרטית של אפס סיכונים עולה לנו ביוקר, והיא צריכה להשתנות לתרבות של ניהול סיכונים.
בחסות החשכה
שני חברי ממשלה יכולים לחתום כבר מחר על שתי רפורמות משמעותיות מאוד, רגע לפני שהם עוזבים אולי את הפוליטיקה הישראלית. שר הכלכלה עמיר פרץ מעכב אצלו צו שיחסוך לצרכנים הישראלים מאות מיליוני שקלים בשנה, ויסייע לעסקים קטנים להתאושש מהשנה הנוראית שעברה עליהם, אבל חתימתו מתמהמהת. בני גנץ, בשבתו כשר המשפטים, יכול להדליק אור במקטע חשוך של החברה הישראלית ולחתום על תקנות שקיפות לאלפי אגודות עות'מאניות, שעד כה פועלות בלי שום פיקוח או דיווח על פעולתן, מתוקף חוק טורקי משנת 1909. גם הוא מהסס לחתום, סביר להניח שתחת לחצים גדולים מצד שחקנים שאינם מעוניינים בשקיפות.
זוהי אחת האנומליות הגדולות של הבירוקרטיה הישראלית. עם הקמת המדינה היא אימצה חלקים מהחוק העות'מאני, ובהם גם פקודת האגודות העות'מאניות שהסדירה את הקמתן וניהולן של אגודות ציבוריות, עם דרישות מינימליות מאוד של דיווח ופיקוח על פעולתן. אלא שמדינת ישראל התבגרה מאז, וגם חוקיה התעדכנו. בשנת 1980 עבר חוק העמותות ובו סדרת דרישות מאנשים המנהלים עמותות ללא כוונת רווח, בהן דיווח שנתי על פעילות העמותה, ובמקרה של פעילות כספית – גם דו"ח כספי על ניהול תקין. אלא שכאשר חוקקו התקנות הוחרגו מהן כמה אגודות, בהן חלק מהאגודות הגדולות והחשובות במשק שמגלגלות מאות מיליוני שקלים בשנה: ארגוני העובדים כולל ההסתדרות הכללית, ההסתדרות הרפואית והסתדרות המורים, וגם ארגוני מעסיקים, התאחדות המלונות, מד"א, לשכת עורכי הדין ואלפי גופים אחרים.
מאז ועד היום ההסתדרות מתנגדת להחלת שקיפות על מה שהיא עושה בכספי העובדים שמגיעים אליה. שני שרי משפטים רצו להציב זרקור על הנעשה בכספי האגודות העות'מאניות, ונתקלו בהתנגדות קשה: איילת שקד הייתה הראשונה שניסחה תקנות חדשות בעבור האגודות העות'מאניות ופרסמה אותן לציבור, אלא שאז התפרקה הממשלה והן לא התקדמו. אמיר אוחנה, שנכנס למשרד בתקופת ממשלת המעבר, נחסם לא בידי העות'מאנים מהאגודות אלא בידי היועצים המשפטיים מצלאח א־דין שאמרו כי אי אפשר לקדם תקנות חדשות בזמן ממשלת מעבר. ואז נכנס למשרד המשפטים אבי ניסנקורן, האיש שניסה לסכל את המהלך עוד כששקד הייתה במשרד המשפטים והוא ישב בלשכת יו"ר ההסתדרות. ניסנקורן הקפיא את העבודה על התקנות, ודאג לוודא שארגוני העובדים יוחרגו מהן. אלא שגם הממשלה הזאת התפרקה, ואל משרד המשפטים נכנס בני גנץ.
כדי למנוע למשל מארגוני פשיעה להקים חברות פיקטיביות, מדינת ישראל מציבה שורה של חסמים בפני כל בעלי העסקים. התרבות הבירוקרטית של אפס סיכונים עולה לנו ביוקר
התקנות שבהן מדובר קובעות דרישות בסיסיות למדי של דיווח על פעילות האגודה, מקבלי השכר הגבוה שבה, נכסיה והכנסותיה וכיוצא בזה. אגודות עות'מאניות שמנהלות תקציב הגדול מחצי מיליון שקלים יצטרכו גם להגיש דו"ח כספי מלא. בנוגע לארגוני העובדים יש לכך חשיבות כפולה ומכופלת, מכיוון שכל הכספים שלהם מגיעים משכרם של עובדים, וחלקם נגבים בכפייה. התקנות שנכתבו מרוככות דיין, ומאפשרות לארגוני עובדים שלא לחשוף את גודלה של קרן השביתה שלהם. הן גם לא ייכנסו לתוקף עד שנת 2023, כך ששר המשפטים הבא יוכל לשנות אותן אם ירצה.
אפילו היועץ המשפטי, שכאשר שרי המשפטים היו איילת שקד ואמיר אוחנה קבע כי יש מניעה להעביר תקנות בזמן בחירות ועל ידי ממשלת מעבר, קובע עכשיו כי אין מניעה לעשות כן. בני גנץ נמצא בפוזיציה המושלמת לנקום באבי ניסנקורן שנטש אותו, אבל מתמהמה ומתלבט בחתימה על תקנות בסיסיות שיחשפו מה נעשה במצבור עצום של כסף ציבורי. כל יום שבו ספרי החשבונות של האגודות הללו אינם חשופים לציבור, הוא עוד יום שבו אפשר להסתיר שם מעילת ענק או שימוש לא ראוי בכספים. התקנות אינן מפריעות להתנהלות הארגונים ולא מבקשות לשנות את פעולתם, אלא רק לדווח עליה. פלא שעד כה הצליחו להתחמק מכך, אבל הגיע הזמן להוריד את התרבוש מהראש.
לא תקין
שר הכלכלה עמיר פרץ ניצב בצומת דומה מאוד. על שולחנו מונחות תקנות שיחילו רפורמה בתקינה הישראלית, ושעשויות לסייע באופן משמעותי להורדת יוקר המחיה. מכון התקנים דורש עמידה בתו תקן ישראלי על מוצרים רבים המיובאים ארצה – ממוצצים ונעלי תינוקות, ועד טלוויזיות ומכונות כביסה. רוב המוצרים נדרשים לעמוד במשטר בדיקות מחמיר שדורש מהם לקבל אישור על דגם, ואחר כך על כל משלוח שמגיע לנמל. התהליך הזה משית עלויות גבוהות על היבואנים, שלפי הערכות מגיעות לסכום שבין 400 ל־900 מיליון שקלים בשנה, ומתגלגלות כצפוי למחיר הסופי שמשלם הצרכן.
במשרד האוצר מנסים כבר זמן רב לקדם רפורמה במשטר הבדיקות הזה, ולהעביר חלק גדול מהמוצרים מאכיפה מקדמית לאכיפה בדיעבד: היבואן יתבקש להצהיר כי הוא עומד בתנאי התקן הישראלי. אם בבדיקות שעורכים בשווקים יימצא מוצר שאינו עומד בתקן – היבואן ייענש בהתאם ועלול אף לאבד את רישיון הייבוא שלו. אבל רוב היבואנים יוכלו לייבא מוצרים בלי מסלול בדיקות ארוך ויקר, בהסתמך על הצהרה. גם במקרה הזה מדובר בניסיון לעבור לניהול סיכונים שייטיב עם הציבור, תוך הגדלת האכיפה על מי שלא עומד בדרישות, במקום להחמיר את הדרישות עבור כולם. צריך גם לזכור שחלק גדול מהמוצרים המיובאים עומדים בתווי תקן בינלאומיים אחרים, כך שהדרישה לתקינה ישראלית מייצרת במקרים רבים כפילות מיותרת.
אלא שלתהליך הזה יש שתי קבוצות מתנגדים: מכון התקנים, שיאבד מכוחו ושחלק גדול ממערך הבדיקות שלו יהפוך למיותר (ובהמשך מישהו עוד עשוי לשאול מדוע דרושים לו כל כך הרבה עובדים ותקציבים), וכמובן – היצרנים המקומיים שאינם מעוניינים בתחרות מחו"ל ונוח להם שהמדינה מקשה על הייבוא. גם יבואנים גדולים לא תמיד מעוניינים בהקלת התקינה, שהם כבר רגילים ויודעים להתמודד איתה. כשמייבאים כמויות גדולות עלויות התקינה זניחות, אבל יבואנים קטנים נדחקים החוצה מהשוק בגללן.
עמיר פרץ נכנס מראש למשרד הכלכלה מתוך כוונה "להגן על התעשייה המקומית", בכל דרך ובכל מחיר. במקום לריב עם משרד האוצר על הטיוטה שלהם לרפורמה בתקינת מוצרים מיובאים – הוא יצר טיוטה משלו, והוציא ממנה את כל המוקשים. כל מה שעלול לפגוע ביצרן מקומי, כמו מלט וקרמיקה, יצא החוצה. כל מה שאפשר להצדיק בצורה קלה יחסית, כמו מוצרי תינוקות – נחתך. כך הוא יצר "רפורמה" מקוצצת ומסורסת, ושיבש את התוכניות הרחבות. אפילו רפורמה כזו יכולה להועיל ולהוריד את מחיריהם של מוצרים רבים, גם אם לא של כולם, אבל עמיר פרץ הגדיל לעשות והוא מעכב את התקנות ולא חותם עליהן. כך הוא בנה רפורמה מקוצצת וגם אותה הוא לא מעביר, אף שאין שום מניעה להעביר אותה עכשיו. מופת של פוליטיקה ישראלית.
כדי למנוע למשל מארגוני פשיעה להקים חברות פיקטיביות, מדינת ישראל מציבה שורה של חסמים בפני כל בעלי העסקים. התרבות הבירוקרטית של אפס סיכונים עולה לנו ביוקר.
