תקופת השיממון בין סגירת הרשימות לסגירת הקלפיות, או בשמה המוכר "קמפיין", היא אסונו הקבוע של נפתלי בנט. אין חבירות, אין פיצולים, אין שמות חדשים או אקזיטים מבריקים, רק חוגי בית מתישים (ועוד בזום!), ראיונות פתלתלים וסקרים מתעתעים. האחרונים כבר חוזים לו עשרה מנדטים בלבד, על סף הישג חד־ספרתי, אחרי שרק בחנוכה נסק אל למעלה מעשרים מנדטים.
בנט הוכתר כממליך המלכים בזכות אסטרטגיית לשון המאזניים שלו, אבל מתברר שמה שמסעיר את הפרשנים הפוליטיים מלהיב פחות את הבוחרים. הרעיון שהוא יחליט איזו ממשלה תקום כאן אחרי הבחירות, במקום שהם יחליטו בעצמם, גורם לחלק מתומכי ימינה הפוטנציאליים לפזול לצדדים.
לפחות שלוש קשיות תחובות במאגר המנדטים הדולף של יו"ר ימינה: בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר מנסים לשאוב ממנו את קולות הציונות הדתית, בנימין נתניהו מתרה באנשי הימין שבנט יחבור ללפיד, וגדעון סער טוען שבנט ילך שוב עם נתניהו, כדי להעביר אליו את מי שמצפים להחלפת השלטון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקרב בין בנט לסער הוא על חמישה מנדטים מכריעים
– הקומנדו נגד מבריחי סמים: באים ללכוד חוליות טרור
– עוקף מ"ימין": יאיר גולן מעצבן גם את המצביעים של מרצ
נקודת התורפה הזו הייתה גם בסיס הצלחתו של בנט עד כה. במשך חודשים הוא נהנה מכל העולמות והמריא למספרים דמיוניים בסקרים כי הצליח לדבר לכמה קהלים במקביל. עכשיו הוא מנסה לבלום את השחיקה מול מכונות הקמפיין שנוגסות בו מכל עבר, ולשמור על שיווי משקל במשך החודש שנותר עד הבחירות.
בנט מחפש שפן לשלוף מהכובע, מהלך מפתיע ומכריע עוד לפני פתיחת הקלפיות, אבל ספק אם קיים כזה. יש מי שמייעץ לו לבחור צד: להצהיר שלא ישב עם נתניהו כדי לחסום את הדימום לסער ולכחול לבן, או לחילופין להודיע על נאמנות לגוש הימין כדי למנוע את שאיבת הקולות הקבועה אל הליכוד (מהלך שלא הוכיח את עצמו בעבר). שתי האפשרויות מגיעות בשלב מאוחר מדי. הוא כבר בחר באסטרטגיה מסוכנת אבל בעלת יתרונות. אם ישבור אותה כעת לא בטוח שירוויח אלקטורלית מהזיגזג, אבל בוודאי יחליש את כוח המיקוח שלו אחרי הבחירות.
סקרי המנדטים שמתפרסמים בתקשורת עדיין לא משרטטים תמונה חד־משמעית של הממשלה שתקום, והמפתח לזיהוי המגמה הוא בסקרי העומק שמזמינים ראשי המפלגות בקצב הולך וגובר. שם, אחרי השאלה "למי תצביע", מופיעה שאלה מעניינת לא פחות: מי המפלגה בעדיפות השנייה. בליכוד הבייס מוצק מאוד, וכצפוי בדירוג ההעדפה השנייה המצביעים מתחלקים בין ש"ס, הציונות הדתית וימינה. בימינה הפריכות רבה יותר, והמצביעים קרועים בין הליכוד, תקווה חדשה והציונות הדתית. מצביעי תקווה חדשה מתחלקים בהעדפתם השנייה בין ימינה ליש עתיד, עם יתרון קל לימינה. שמאלה משם החלוקה היא במעגל סגור, אך תנועת משפך חדה לאחד הכיוונים עדיין מעמידה בסכנת אחוז החסימה כמעט את כל הרשימות שם.
אגב, מי שבדרך כלל לא מזמינה סקרי עומק כאלו היא יהדות התורה, שקהל מצביעיה מובחן ומפולח ממילא, כשההעדפה השנייה המובהקת היא לש"ס, במעגל סגור בין המפלגות החרדיות. אך הפעם כדאי ליעקב ליצמן ולמשה גפני להציץ בנתוני מכון הסקרים "אסקריא", המתמחה במגזר החרדי: 11 אחוזים ממצביעי יהדות התורה סימנו את רשימת הציונות הדתית של סמוטריץ' כעדיפות השנייה שלהם (48 אחוזים הצביעו על ש"ס). גם בקרב 9.4 אחוזים ממצביעי ש"ס החרדים סמוטריץ' הוא ההעדפה השנייה (64 אחוזים סימנו את יהדות התורה). הפלח הזה, כעשירית ממצביעי המפלגות החרדיות, הוא פוטנציאל המנדט החרדי של סמוטריץ', שרק 1.6 אחוזים מהמצביעים החרדים רואים בו את העדיפות הראשונה שלהם.
מסקנה בלתי שמשתקפת מכל הניתוחים היא שצינור הנדידה היחיד בין הגושים מונח בין בנט לסער. זה אולי ההסבר להתלהטות הגזרה בין שניהם. לפני זמן קצר הם חתמו על הסכם עודפים חגיגי, אך השבוע עברו להתכתשות פומבית לאחר שנחשף שסער קידם באופן אנונימי כתבות מכפישות נגד בנט.
בניגוד לחילופי המהלומות עם סער, בימינה מקפידים לא להתכתש בגלוי עם מפלגת הציונות הדתית, ולא להגיב לחיצי הקמפיין של סמוטריץ' שמכוונים כולם אל בנט, אך מתחת לפני השטח מתנהל מאבק עיקש בגזרה הזאת: בנט עצמו כבר סיים את שלב ההתרוצצות בין בתי הרבנים, אבל איילת שקד, מתן כהנא וניר אורבך חורשים למענו את השטח הסרוג ונודדים בין בתי רבנים וישיבות. עד כה, רבים מהרבנים יושבים על הגדר או מצהירים הצהרות דו־משמעיות.
הנכס הרבני העיקרי של סמוטריץ' הוא תמיכת הרב דרוקמן, אבל חלקים אחרים בממסד הציוני־דתי הקלאסי אינם ממהרים להזדהות איתו. לדוגמה, אחרי שסמוטריץ' ביקר בישיבת שדרות השבוע, לא מעוז "לייטי", הבהירה הישיבה שהיא "לא נוקטת בעמדה פוליטית ולא מביעה תמיכה באף מפלגה".
הצרה המשותפת לבנט ולסמוטריץ' היא המשאבה של נתניהו, שעלול לחזור על השגיאה של בחירות 2019 מועד א'. קמפיין הגעוואלד הצליח מדי, עד כדי הורדת הימין החדש אל מתחת לאחוז החסימה, וממשלת הימין הנוחה והיציבה חמקה ממנו. הפעם האסטרטגיה של הליכוד אינה זריעת תבהלה בימין אלא להפך: נתניהו מקפיד על קו חיובי וממלכתי, מדבר על אחדות, חוגג את החיסונים, ומביע ביטחון בכך שישיג 61, בניסיון להפיח תקווה במצביעים: דווקא הפעם הוא ישיג מה שלא השיג בסבבים הקודמים, אם רק ישובו בהמוניהם הביתה.
הסיכון ברור: אי אפשר להעביר קולות במינון מדויק. הגדלת הליכוד על חשבון השותפות במחנה עלולה להקריס אותן. סמוטריץ' ובן־גביר אמנם מתייצבים בסקרים על חמישה מנדטים לערך, אבל מבחן הקלפיות יהיה קשוח: בתנאים נוחים יותר, הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית גירדו חמישה מנדטים כ"איחוד מפלגות הימין". זה היה ב־2019 עם הרב פרץ בראש, עם כל השטח של המגזר, ועם כעס גדול על בנט ושקד. הפעם המנגנון של הבית היהודי עובד בשביל בנט, שמחזיק אפילו באות ההיסטורית ב', ולסמוטריץ' ובן־גביר אין ברשימה דמות רבת ערך מהזרם המרכזי, ובכלל – חבריה נחבאים או מוחבאים אל הכלים. בלעדיהם אין לנתניהו 61.
הקטנת ימינה אמנם תעביר כמה קולות מספק נתניהו לוודאי נתניהו, אבל תחזק את הזליגה לצד השני: אם תימשך מגמת ההיחלשות של בנט, הוא עלול לאבד 2־3 מנדטים יקרים של מצביעי כחול לבן לשעבר שעדיין רואים בו חלופה. נתון חד־ספרתי ישלח אותם לחפש בית אחר במחנה רק־לא־ביבי.
בליכוד לא מוטרדים בינתיים מכל החשבונות הללו, וממשיכים לדהור. נתניהו הוא היחיד שממש פורח בקמפיין. האירוע הפוליטי הגדול של השבוע היה בואו לאולפני חדשות 12, לריאיון ממושך בשידור חי, כדי לחגוג את פתיחת המשק ועל הדרך לסמן וי על השאלות שיעדיף להוריד מסדר היום לקראת פתיחת הקלפיות: התנהלותו מול החרדים במשבר הקורונה, והתקדמות המשפט בתיקים נגדו. מסר נוסף היה מיצובו של "יריבִי לפיד" בתור המתמודד היחיד נגדו. את בנט הוא מקטין, מסער הוא מתעלם, ואת לפיד הוא מרומם ככל יכולתו, בהבנה שאם הברירה היא לפיד או נתניהו, גם מצביעי בנט וסער יעדיפו את הליכוד.
נתניהו, כמו כל מועמד מוביל כמעט, נמנע באופן מסורתי מעימותים ערב בחירות, אך בקרב יועצי הקמפיין יש מי שמשתעשע במחשבה שדווקא הפעם ייתכן שהזמנה של לפיד לדו־קרב כזה תשתלם לשני הצדדים.
