מדור הדעות של 'הארץ', שלום. אתם מזדעזעים נורא מארז דריגס, דורשים להעמיד אותו אל עמוד הקלון, להיבדל ממנו ד' אמות כמי שנתחייב בנידוי, ולהגלות אותו אל ארץ גזירה. כל זאת לאחר שאך לפני שבועות ספורים חגגתם את הסדרה שלו "חזרות" באינספור סופרלטיבים וטורים מחמיאים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "צה"ל יהיה הגוף הראשון בעולם שיגיע לחסינות עדר"
– המרוץ אחר המתחסנים: פיצה, כנאפה, בירה וצימר
– פגיעה לתכלית ראויה: הדילמה המשפטית של סרבנות החיסונים
השאלה היא מה ההבדל בין הסדרה לבין מה שגיליתם על החיים האמתיים שלו? למה מול המצלמות זה כל כך מלהיב ומאחורי הקלעים זה פשע בל יכופר?
שהרי אחת התמות המרכזיות של הסדרה היא הניהליזם המיני. אני כותב "ניהליזם מיני" ולא "מתירנות מינית", כיוון שהסדרה לא עשתה נורמליזציה למתירנות אלא לניהליזם.
בעולם של גיבורי "חזרות", לא רק שאתה לא צריך לאהוב אישה כדי להיכנס איתה למיטה, אתה אפילו לא חייב להכיר אותה. היא יכולה להיות עוזרת במאי שראתה אותך לכמה רגעים והזמינה אותך לחימום בסוף היום רק בגלל שבמקרה היית זמין. אם תזכור את השם שלה זו תהיה אחלה ג'סטה.
במהלך העונה כמעט כולם נפגשים עם כולם במצב מאוזן, וקיום יחסי אישות הוא אירוע חריג כמו לגרד באף. אגב, גם מרגש באותה רמה: ב"חזרות" יש המון יחסי אישות אבל אפס עגול של ארוס ותשוקה, לכן גם הגיוני שהגיבורה נרדמת באמצע היחסים עם הגיבור. הניהליזם המיני הרג את המיניות, שלף ממנה את הקסם, ייבש אותה מהמסתורין, והפך אותה לשעמום מוות, וכשמישהו שולח למישהי סלפי של אברים אינטימיים הדיון היחידי הוא על בעיית ההתמכרות.
על הסתירה המרכזית הזו אף אחד לא מצביע, שהרי אם קיום יחסים הוא כמו גירוד באף, כל הדרמה הגדולה סביב נושא ההטרדות וההסכמה לא כל כך מובנת.
רגע רגע, עכשיו תגידו: כמובן, ברור שצריך הסכמה. אז ננסח אחרת: ברור שנדרשת הסכמה. אף אחד לא רוצה שמישהו אחר יגרד לו באף בלי הסכמתו, אבל הטראומה הגדולה במקרה שגירדו לך באף בלי שהסכמת לא ברורה עד הסוף.
אני כותב "סתירה" כי מצד שני כולם מבינים אינטואיטיבית שמה שעשה דריגס בחיים האמתיים הוא עוול שלא יכופר, כולם מבינים שצריך לגנות את מעשיו, אבל אין אף כותב עם יושרה אינטלקטואלית שמותח קו בין הסדרה למציאות.
העולם הניהליסטי (תל אביבי) שמוצג בסדרה מבטא יחס כפול למיניות. מצד אחד הוא מציג אותה כמשהו קל מאד, פרוזאי, יומיומי, בנאלי כמעט, כזה שאף אחד לא זוכר אותו דקה אחרי שהוא נגמר. מצד שני יש רגעים שבהם המיניות הופכת פתאום למשהו "כבד" ומשמעותי. כשמדברים על "רצח של הנשמה" חייבים הרי להניח שמגע מיני מגיע לנשמה. הבעיה היא שאין רמזור או סימון כלשהו במעבר בין הנתיבים ונורא קל לכולם להתבלבל. נשים לא מוכנות שיתייחסו אליהן כנשים אם הן לא לחצו על הכפתור ראשונות, ומצד שני הן לא מוכנות לוותר על האפשרות ללחוץ על הכפתור כל אימת שבא להן. תוסיפו על זה את העובדה שבעולם הניהליזם המיני אין בילד אפ רגשי ואין אינטימיות, ולכן הנרקסיזם חוגג. הנרקסיזם מוביל לעיוורון, וגברים עיוורים מתקשים לזהות את הגבול שבין ה"סבבה" לבין התנהגויות דוחות שמובילות אותם אל חבל התליה של אריאנה מלמד. כך נראה מעגל חברתי ותרבותי דפוק.
את הנגע צריך לרפא מהשורש התרבותי ולא רק מהסימפטום, כי מדפקט תרבותי עמוק שכזה לא יכולה לצאת תוצאה אחרת.
