בשנת 2002 פרסם האינטלקטואל היהודי־צרפתי ג'ורג' בן־שושן את ספרו "השטחים האבודים של הרפובליקה", מניפסט ארוך שכתבו במשותף מורים בבתי ספר תיכוניים בשכונות מצוקה בפרוורי פריז, ובו תיאור קודר של המקומות שהרפובליקה הצרפתית ויתרה עליהם. מתוך חולשה, מתוך פחד, מתוך ייאוש, וגם, אולי, מתוך אשמה: הרי הוריהם וסביהם של הנערים האלימים הללו, שם בפרוורי פריז, חיו פעם באלג'יריה, בתוניס ובסנגל, תחת כיבוש צרפתי. הרפובליקה מסתכלת על עברה באימה ומקבלת החלטה – מודעת או לא מודעת – שלא להפעיל את כוחה במקומות מסוימים. לתת למצב "להתנהל". לצמצם מעורבות. לקוות לטוב.
ובחזרה אלינו. כן, גם לנו יש שטחים אבודים. לאחרונה, אי שם בנגב נאנסה ילדה בת עשר בידי שלושה פורצים בדואים, והארץ, או חלק ממנה, געשה. גנבות, פריצות, נהיגה פרועה וירי בנשק שדוד הפכו לשגרה. שלא לדבר על בנייה בלתי חוקית. שיטת דמי החסות פשטה במקומות אחדים במדינה, ותושביהם מככבים בסרט גנגסטרים שבו הם מגלמים את דמות הקורבן בניגוד לרצונם.
עיתונות הימין מדווחת דרך קבע על המצב הבלתי נסבל בפזורה הבדואית. תחקירים ודו"חות של עמותות מתפרסמים, אח"מים יוצאים לסיורים, ח"כים ושרים ימנים מצייצים בלי הרף על אובדן המשילות בנגב ומבטיחים לשים קץ להשתוללות הבדואית, כי הנושא בנפשם. זה נפלא, וחשוב, וחייב לקרות, ויפה שעת אחת קודם. מה שפחות נפלא הוא שמבחינת הימין ישראל חייבת לפעול ביד קשה בנגב, אבל המשילות יכולה לעצור בפאתי נצרת או לפני שכונת ג'ואריש ברמלה, ומעולם לא לעבור את גבול אום אל־פחם או פוריידיס. האלימות בחברה הערבית גואה? בעיה שלהם. נשים, ילדים, קשישים, מפחדים לצאת מהבית כי כדור תועה הוא עניין שבשגרה? מה לעשות. בין 2014 ל־2020 הוכפל מספר הנרצחים בחברה הערבית והגיע ל־112 בשנה שעברה? שיסתדרו. הם הרי ערבים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרופא בדרך! המתווה שיזריק דם חדש למערכת הבריאות
– מבצע החיסון בירושלים מתרחב
– למרות התייעלות הצבא: כוכבי נאלץ לשנות את תר"ש תנופה
ואז, ממש כמו החבר'ה שם, בצרפת, אנחנו מקבלים החלטה – מודעת או לא מודעת – לא להפעיל את כוחנו במקומות מסוימים. לתת למצב "להתנהל". והגישה הזאת היא כבר בעיה רצינית. כי אם משילות, אז משילות בכל מקום. הציונות לא אמורה להכריז על "שטחים אבודים". לנו, לנו, לנו ארץ זאת. כולל כפר־קאסם. אם אנחנו, מלכתחילה, לא מחשיבים את בעיית האלימות בחברה הערבית כבעיה שלנו, אנחנו בעצם מכריזים בזאת על הקמת מדינה בתוך מדינה.
אגב, זה לא רק עניין האלימות. כמה מאיתנו, ימנים מבטן ומלידה או חוזרים בתשובה, מכירים את האתגרים העצומים של מערכת החינוך הערבית ישראלית? כמה סיירו אי פעם ברחובות מזרח ירושלים וראו את הביוב ברחובות, את הכבישים שלאורכם ולרוחבם בורות אימתניים? בירושלים שלנו – האחת, המאוחדת, לנצח נצחים.
לפני כמה שבועות השתתפתי בדיון מרתק על מפת הדאגות של החברה הישראלית. היו שם הרבה דאגות. בריאותיות, כלכליות, חברתיות. השתתפו בדיון גם נשים ערביות שתיארו את המצב הבלתי נסבל שחייהן מתנהלים בו. את הפחד המתמיד. כל אחת הביאה את עולמה, את כאבה. האלימות הזאת צריכה להיות בתוך מפת הדאגות שלנו. לא כי אנחנו מתייפייפים, אלא כי אנחנו ימנים. בגלל עניין פעוט שנקרא משילות.
האמת, יש מגמת שיפור. יש תחושה שהמדינה והמשטרה החליטו לקחת אחריות. אבל זה לא מספיק. הציונות היא לחיות במדינה ריבונית, שאיננה מאפשרת לשטחים אבודים לשגשג ולהפוך למקומות שמסוכן להסתובב בהם. אם אנחנו הריבון, עלינו לא רק להצהיר על ריבונותנו אלא גם ליישמה בשטח. ואם יש במדינה שלנו מקומות שאנשים חיים בהם בפחד, זאת לא הבעיה של התושבים שם. זאת הבעיה שלנו.
אין לנו פריבילגיה לאמץ את גישת "השטחים האבודים", כי זה נוגד את הרעיון הציוני וכי זה לא מוסרי. ולכן עלינו, הימנים, לדרוש יותר מכולם שתושביה הערבים של המדינה ירגישו בטוחים בה.
