11 שנים חלפו עד שהותר לפרסום האירוע הצבאי הדרמטי שנועד לשנות את המזרח התיכון. המדינה מלאה שמועות, התקשורת הזרה מלאה פרסומים, תפקודו של אהוד ברק הועמד בסימן שאלה, אבל לצנזורה לקח יותר מעשור לאשר את הפרסום.
הכוונה אינה לתקיפת הכור הסורי. ב־13 בדצמבר 2003 נלכד סדאם חוסיין, מזוקן ומאובק, במחבוא לא רחוק מתיכרית. רק למחרת לכידתו, כשכבר היה ברור שנסללה דרכו לגרדום, התירה הצנזורה הישראלית לפרסם את הסוד הכי גלוי במדינה: שאסון צאלים ב' ב־1992 התרחש במהלך אימון לקראת מבצע סודי לחיסול הרודן העיראקי.
היה היגיון בהתרת המבצע לפרסום אז, כשהאירוע הפך סופית לחלק ממזרח תיכון ישן שגיבוריו כבר לא ישובו. אבל מה ההיגיון בהתרת הפרסום של מבצע להשמדת כור כשהנשיא אסד עדיין על כיסאו, באיראן יש עדיין תוכנית גרעין, ואפילו חלק מהפוליטיקאים הישראליים של אז עודם כאן? אם היה מדובר בעסק הביש, ניחא. כוכביו כבר מתו. אבל קרב הקרדיטים ותמלוגי הספרים בין שני האהודים ובין אמ"ן למוסד ושורת חברי הקבינט המבקשים להילכד בעדשת המצלמה של תמונת הניצחון – כל אלה גרמו לישראל נזק שלא ברור מדוע היה בו צורך.
הנבירה החוזרת – המעניינת אמנם – באירועים מסמרי השיער של 2007 סיפקה גם תזכורת: לא תמיד היה בנימין נתניהו ראש הממשלה. הנה אירוע ביטחוני־מדיני, עתיר פרטים, רווי אגו ויצרים, חובק עולם בהשלכותיו – ונתניהו על תקן הסטטיסט, זה שרץ לספר לחבר'ה שגם הוא שותף. קשה להיזכר, אבל פעם היה פה קבינט שנתניהו לא ישב בו, מבצע שהתגלגל בלי אישורו, בית ראש ממשלה ללא נוכחותו, ובעצם גם בלי אנשי ימין כלל.
הישגו הגדול של נתניהו הוא ההצלחה להלחים בתודעה הציבורית את תואר ראש הממשלה לשמו שלו, ולא פחות מכך – ריקון המרכז־שמאל מניסיון ביטחוני־מדיני. עשור הוא תקופה ארוכה מאוד, ובסקרים כבר אין כמעט איש שזוכר שהשמאל־מרכז הוצג אז כמי שמנהל באמת את העניינים, והימין והעומד בראשו לוהקו אז בתפקיד חסרי האחריות, במיוחד עם אותה פליטת פה אומללה באולפן מבט.
נתניהו היה מודע עד כאב למצבו. בסקרים הוא הוביל עם 30 מנדטים על פני קדימה החד־ספרתית, אבל הבחירות היו רחוקות והתקיפה, ידע, קרובה. ראש הממשלה אהוד אולמרט נועד איתו שוב ושוב. זה לא היה רק מילוי החובה החוקית. לפגישות התכופות הייתה מטרה נוספת. ראש הממשלה הציע ליושב ראש האופוזיציה את תפקיד שר הביטחון.
המו"מ החשאי הזה, חשאי כמעט כמו התקיפה המתרקמת בסוריה, כלל כבר הסכמות על הרכב שרי הליכוד על 12 מושביו (סילבן שלום, גדעון סער ויובל שטייניץ). נתניהו, למרבה התדהמה, שקל בחיוב. אם תהיה הסלמה, הוא סבר, אולי בטעות, אין סיבה לשמור על העיקרון הליכודניקי הישן והיעיל שלא לשבת בממשלתו של מישהו אחר. בסוף התחרט, אולי כי לא הייתה הסלמה ואולי גם בגלל חמיצות בסיעתו.
בדיעבד זה השתלם בגדול. אולמרט ייסד את דוקטרינת העמימות ביחס לתקיפות מעבר לקווי האויב, והדבר עלה לו במנדטים יקרים. הציבור שמע על התקיפה, הבין שידם של בחורינו המצוינים בדבר, אבל לא תגמל את קדימה והעבודה בתוספת מושבים שהייתה צפויה אילו נחשפו הפרטים שהותרו לפרסום בשבוע שעבר. קצת אירוני שהיחיד ששבר את העמימות הזו בפומבי, בלי להתכוון, היה דווקא היחיד שהרוויח ממנה.
אהוד ברק הפסיד השבוע כשהצטייר כדחיין סדרתי ממניעי פחדנות, או גרוע מכך, ציניות פוליטית. כמה לעגו לו על המשפט שאמר – או שלא – שאפשר גם לתקוף כור חם ואין דחיפות. התיאור הזה עושה לו עוול מסוים, ולשותפיו לדיון – הנחת סלב. הרי שנתיים בלבד לאחר מכן הצדדים התחלפו: ברק ונתניהו דחפו לתקוף את מתקני הגרעין באיראן לפני שיהיה מאוחר, וראשי מערכת הביטחון – מאיר דגן, יובל דיסקין וגבי אשכנזי – הציעו לחכות.
בריאיון לרביב דרוקר ששודר בשבוע שעבר התגאה דגן בתרגיל ממזרי שנקט כדי לזרז את התקיפה בסוריה ולעקוף את ההתנגדות: הוא שלח כתב זר להגיש שאילתא על מתקן גרעין סורי. דגן מצטייר כאיש רב קסם אבל גם, אין דרך אחרת לומר זאת, כמי שביצע עבירות ביטחון שדה חמורות וצפצף על הכפיפות לדרג המדיני. כדי למנוע מתקפה באיראן הוא הלך שוב לאמריקה, הפעם לא לעיתונאי אלא לממשל, כדי לספר להם שהצמד ברק־נתניהו זומם מלחמה. לא הססנות או נחרצות מצטיירות כאן, אלא חוסר מעצורים.
לעולם לא נדע מה היה קורה אילו. אבל במקרה הספציפי הזה יש, אם להשתמש במשל מדעי, לא רק קבוצת ניסוי אלא גם קבוצת ביקורת: אביגדור ליברמן הצטרף לממשלת אולמרט כמה חודשים אחרי מלחמת לבנון השנייה באחד האירועים המוזרים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. עד אותו רגע הליכוד וישראל ביתנו היו ראש בראש בסקרים, 19־20 לכל אחת. ההחלטה של ליברמן להיכנס פנימה ושל נתניהו להישאר בחוץ הורידה את הראשון והעלתה את האחרון. מאותו רגע היה ברור מי מנהיג המחנה ומי רק שותף, גם אם שותף בכיר. אפילו בממד הפוליטי, השפעתה של התקיפה ההיא עדיין ניכרת היטב גם אחרי יותר מעשור.
