בשנים האחרונות, מאבקי דת ומדינה עולים אל הכותרות הראשיות והח"כים החרדים והחרד"לים נשבעים לעמוד בפרץ ולנטור הכרמים. אך עובדה מצערת היא שלמרות הכוח הפוליטי שלהם, הפרהסיה במדינת ישראל מצויה בתהליך גובר והולך של חילוניות. לנוכח תהליך חילון זה, אפשר להבחין בהבדל משמעותי בין החרדים לבין החרד"לים: בעוד הח"כים החרדים חותרים לפשרות מאחורי הקלעים, הרי דווקא מנהיגי החרד"ל נוהגים בעקביות לטרפד כל פשרה. הדוגמאות רבות הן, אזכיר כאן בקיצור כמה מהבולטות שבהן:
מתווה הכותל: הח"כים החרדים, בשיתוף פעולה הדוק עם רב הכותל לצד הסכמה בשתיקה של המנהיגות הרבנית, תמכו בפשרת המתווה. אך אז התערבו החרד"לים, ובאמצעות מסע פרסום בשבועונים החרדיים שאינם מפלגתיים, לצד אתרי אינטרנט חרדיים, הם הצליחו לפוצץ את מסך השתיקה שהיה הכרחי לפשרה מצד החרדים. התוצאה ידועה: מתווה הכותל טורפד. במקום רחבה ייעודית לרפורמים, קיבלנו מאבקים אינסופיים כל ראש חודש. רפורמיות מחביאות ספרי תורה מתחת לבגדים, ועוד פרובוקציות מיותרות לגמרי כגון זה.
טבילת נשים: החרד"לים הובילו מלחמה עיקשת בפשרת טבילה ללא בלנית, שהיא בוודאי כנגד המסורת אך לא כרוכה באיסורים הלכתיים. ומה הועילו במלחמתם זו? רק הגבירו את הפרסום לאפשרות הטבילה ללא בלנית. ביררתי לאחרונה בכמה מועצות דתיות בארץ, והן אישרו שלאחרונה קיימת עליה במספרי נשים המבקשות לטבול לבדן. כמו במקרה הקודם, טהרה בישראל לא הרבינו, אך הרבינו טהרנות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
זיכרון במבט לעתיד: חג הפורים כמחדש הברית
המלחמה על הנרטיב: ההרס בהר עיבל הוא חלק מקרב מתמשך
משרד התפוצות ממליץ למנות "נספחי קהילה יהודית" בנציגויות ישראל בעולם
בג"ץ החמץ: החוק אינו מאפשר לאסור הכנסת חמץ בפסח לבתי חולים. בג"צ הציע בתור פשרה לייחד מקומות מסוימים בתוך בית החולים לאכילת חמץ, אך גם כאן החרד"לים מנעו כל ניסיון פשרה. מה השגנו? בפסח הבא יהיה אפשר להכניס חמץ לתוך החדרים בבתי החולים. במקום פשרה על ייחוד מקום, נקבל חמץ בכל מקום.
גיור: ועדת ניסים הציעה מתווה פשרה, גם כאן אפשר היה להציע תיקונים אך החרד"לים בחרו במלחמה. כנראה בתקווה שניסים ירדו משמיים ויחליפו את ועדת ניסים בארץ. מה השגנו? בג"צ עומד לפסוק שמדינת ישראל תכיר בגיורים של זרמים נוספים.
בפרפרזה על ספרו של ארז תדמור, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", דומני שהגיע הזמן לדון בשאלה דומה: מדוע אני מצביע דתי ומקבל חילוני?
נראה שהחרד"לים בחרו בעמדתו של התנא רבי זכריה בן אבקולס, שהגמרא באגדות החורבן במסכת גיטין מספרת עליו שסירב לפשרות שונות בהקרבת הקורבן ששלח קיסר רומי גם במחיר חורבן בית המקדש. בדומה לרבי זכריה, החרד"לים מעדיפים להפסיד הכול, מתוך עמדה עקרונית של הימנעות מכל פשרות שאינם מסוגלים להסכים איתן לגמרי. אך דעת הגמרא על רבי זכריה ידועה, היא מצטטת את דברי רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". אבל לא רק מארצנו, הענוותנות הנוכחית מגלה אותנו מבתי חולים בפסח, מהכותל בראש חודש, ועוד מעט, אולי הפרויקט הציוני של דתיים וחילונים כקהילה אחת ירד לטמיון כשיקימו ספרי יוחסין בעקבות גיורים רפורמים.
גם עבורי האפשרות של רפורמים בכותל או סממן של חמץ בפרהסיה של המדינה עושה כאבי בטן. באופן אישי כל הפרה כזו היא עבורי כחץ בלב. עם זאת, מלבד העובדה שאני מבין שאינני חי פה במדינה לבדי, ה"ריאל פוליטיק" מכה בעוצמה בכל ניסיון לתקן את המעוות, כפי שאנו רואים בענייני המקוואות, לפני חמש שנים הבטיחו לנו חוק שיתקן את המעוות ואנחנו עדיין מחכים, חוק הגיור הממלכתי שלא מתקדם במקום מתווה ניסים או בניסיונות למנוע מנשות הכותל את הביזיון החודשי. כך נוצר מצב שהדת גם אוכלת את הדגים הסרוחים וגם מגורשת מהעיר.
ח"כ חרד"לי אחד יכול לתקוע בוועדה בכנסת מדינה שלמה. כפי שהדוגמאות שהבאתי לעיל מראות, דברי רבי יוחנן רלוונטיים גם לגבי העמדה החרד"לית כיום. אם אנו שואפים להפסיק את תהליך חילון הפרהסיה והזהות הישראלית, ולחזק את הזהות היהודית, שהשבת לא תהיה עניין של הציבור המזוקן שיודע רק מה להגיד לא, אך מעולם לא אומר מה כן, צריכים לחזק את המפלגות המתונות. רק כך נציל את זהותה הדתית של מדינת ישראל, רק כך הפרהסיה שלנו תישאר עם נוכחות דתית.
הכותב הוא ראש לשכתו של הרב הראשי לירושלים, הרב אריה שטרן. המאמר נכתב כדעתו האישית בלבד
