יש משהו מעט לא הגון בסערה שפרצה אתמול (א') סביב ספרה האוטוביוגרפי החדש של הסופרת גליה עוז. נכון, איש אינו רוצה להטיל ספק בכנות החוויות הקשות שאותן מתארת עוז עם אביה, ואיש איננו יכול לסתור באופן מוחלט את עדותה על האלימות הפיזית והנפשית שחוותה ממנו. סביר להניח שאף בת לא מחליטה יום אחד לבדות עלילות שווא על אב נערץ כדוגמתו של עמוס עוז, ואם הדברים נכתבו יש להם יסוד במציאות.
ועדיין, צריך זהירות רבה בכל מה שנוגע בהטלת רפש במי שכבר אינם אתנו. גם אם אין מקום להכחיש את חווייתה האישית של גליה עוז, לא בטוח שיש מקום להדהד את הדברים באופן ציבורי שכזה. אם בחייו יש לאדם הרבה דברים שבזכותם הוא יכול לתפוס את המקום הראוי לו, לאחר מותו אין לו דבר מלבד שמו הטוב, והוא אפילו לא יכול לעשות מה שצריך על מנת לטהר אותו.
אני לא חושב שהמוות מקנה חסינות מוחלטת מפני חשיפת כל עוולה. יתכן שישנם מקומות שבהם נכון לחשוף את קלונו של אדם גם לאחר מותו. למרות זאת, יש לי תחושה חזקה שזה אינו המקרה. לא בטוח שניתן לתת כללי אצבע לשאלה מתי מגיעה חסינות שלאחר המוות ומתי לא, אבל ניתן לחשוב על כמה שאלות מנחות. למשל, כמה שנים חלפו מאז נעשו המעשים המדוברים? האם למי שחושף אותם הייתה ההזדמנות לפרסם אותם בימי חייו של המנוח אך הוא ויתר על כך? האם מדובר בפוגע סדרתי שפגע באנשים רבים, או שהפגיעה תחומה לסיפור אישי ספציפי, שאין להסיק ממנו מסקנות כלליות על אופיו של המנוח? האם סיפור הפגיעה מוצק עובדתית או שמא ניתן למצוא בו תמיהות ותהיות? כמובן שלא מדובר ברשימה סגורה, וניתן לחשוב על שיקולים נוספים, אך בכל מקרה צריך להיזהר לפני שמהדהדים ומפיצים האשמות על מי שכבר איננו בן החיים.
גם אם נקבל את דבריה של גליה עוז ככתבם וכלשונם, מותר לתהות מדוע זה כל כך מזעזע רבים מאתנו. דומה שהסיבה לכך נעוצה בנטייה הציבורית הישראלית לראות בסופרים ומשוררים "אנשי רוח", מי שעיסוקם מקנה להם עמדת השקפה הגותית ומוסרית על העולם. אנשים כמו עמוס עוז הפכו בקרב שכבות חברתיות מסוימות לאדמו"רים בחייהם ולקדושים במותם. הילה של חשיבות וקדושה אפפה את עוז בקרב אותו ציבור שכמה למוצא פיו, והדברים שסיפרה גליה עוז אינם מתיישבים עם הדמות שצוירה לו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
לא גזען: בן גביר לא המציא שום דבר
הצעת חוק חדשה: לא התחסנת? תשלם
זיכרון במבט לעתיד: חג הפורים כמחדש הברית
אולם, אם נעצור לרגע, תעלה כמובן התהייה מה הקשר בין כשרונו של אדם לספר סיפור היטב, ובין עמדה מוסרית-הגותית-רוחנית? מה הופך סופר או משורר, מוכשר ומוצלח ככל שיהיה, לאיש רוח? הרי אין באמת קשר בין היכולת לכתוב רומן כמו "קופסה שחורה", "מיכאל שלי" או "מנוחה נכונה" לבין עמדה מוסרית ראויה בסוגיית "הכיבוש", למשל. מי שיצרו את ההקשר הזה הם אינטרסנטים שעשו בדמותו של עוז שימוש על מנת לקדם עמדות מסוימות. אחד מהם היה כמובן עוז עצמו. אבל אליבא דאמת מדובר בסך הכול במספר סיפורים מוכשר, הא ותו לא.
למעשה, קיומם של סופרים ומשוררים שעשו אמנות מעולה, לעתים אפילו נשגבת, ובחייהם האישיים היו חלאות אדם, היא תופעה מוכרת. בלי להיכנס לשאלה מה נכון במה שכתבה גליה עוז ומה לא, אין סיבה לקשור בין הספרות של עוז ובין המוסריות שלו. הוא יכול להיות סופר גדול וחלאת אדם בו זמנית, אין סתירה מהותית בין הדברים. אם פרשיית גליה עוז ועמוס עוז תגרום לנו להיגמל מהנטייה המטופשת לראות בסופרים ומשוררים מוצלחים "אנשי רוח", הרי שלפחות משהו אחד טוב יצא ממנה. אפשר להעריך סופרים על כשרונם ואנשי מוסר על מוסריותם, אין צורך לערבב בין הדברים ולא פעם הערבוב הזה הוא שעטנז מזיק ובעייתי. תנו לספרות את אשר לספרות ולרוח את אשר לרוח.
