כל מי שמכיר את התנהלות ראשי מדינות במה שנוגע לפרסום מסמכים, עיצוב מדיניות וביצוע פעולות – בעיקר מלחמתיות – יודע שמדובר בתהליך חשאי, ארוך ואינטנסיבי המתנהל בין הלשכות קודם לפרסום או לביצוע. מנהיגים (באמצעות מזכיריהם ויועציהם) מתכתבים ומתייעצים זה עם זה כדי לגבש יחד מדיניות, לתכנן פעולות ולנסח יחדיו את המסמכים וההכרזות, גם אם מדובר בעניין הנוגע רק לאחד הצדדים. כאשר מנהיג מפרסם מסמך או יוצא בהכרזה פומבית על מדיניות, במרבית המקרים עניין זה מעוצב עד לפרטים, מתואם היטב ומנוסח בדקדקנות עם כל מנהיג אחר שהעניין נוגע לו, והסיבה ברורה: מנהיג איננו רוצה להביך מנהיגים אחרים, בעיקר אם הוא תלוי בהם וזקוק לתמיכתם.
קיימת דוגמה פשוטה לעניין זה: במהלך שלושה שבועות המתינה ישראל לפני שפתחה במלחמת ששת הימים ביוני 1967, ולכן תקופה זו נקראת "תקופת ההמתנה". אף אחד בישראל לא ידע למה ממתינים אלפי אנשי מילואים שגויסו למלחמה והתייבשו על הזחל"מים. רק שנים לאחר מכן התגלה שראש ממשלת ישראל אז, לוי אשכול, שלח את מאיר עמית, ראש המוסד, בחשאי לוושינגטון כדי לקבל הבטחה מפורשת מהנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון שארה"ב תתמוך בישראל מול ברית המועצות, לא תעצור את המלחמה לפני שיושגו מטרותיה ותמלא מחדש את מלאי התחמושת שיתדלדל במלחמה. רק אחרי שרוברט מקנמרה, שר ההגנה, דיבר עם ג'ונסון בנוכחות עמית והשיג ממנו את ההתחייבויות הללו, נתן אשכול את ההוראה לצה"ל לפתוח במלחמה. עד היום מאשימים את אשכול שהיה הססן, אבל האמת היא שהוא התנהל באחריות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לראשונה: בריטניה תדביק צעירים בקורונה בכוונה
– סמוטריץ' בודק: מי הזיז את המצביעים שלי?
– הכרעת בג"ץ בנושא תפילת היהודים בהר הבית
כיום, ממשל ביידן רוצה להחזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז בימת ההתרחשויות המדיניות. הבעיה מבחינת הממשל איננה ישראל, שכן מדינת היהודים נמצאת בכיס שלו, שבויה ברשת ההיזקקות שלה לארה"ב: המענקים הכספיים, אספקת נשק, חלקי חילוף למטוסים ותחמושת מיוחדת, הגנה מדינית במועצת הביטחון, איום על בית המשפט הבינלאומי ועוד. בעיה גדולה יותר של הממשל היא הרש"פ, אותו גוף מדיני עוברי, שהעז להחציף פנים כלפי נשיא ארה"ב (אבו מאזן הטיח כלפי טראמפ "יח'רב ביתכ"), ששרד בגאון למרות עצירת התמיכה הכלכלית האמריקנית וסירב להיכנס לעסקת המאה הנדיבה. לכן הממשל רואה בהחזרת הרש"פ לתהליך משימה קשה יותר מלהחזיר את ישראל. כתוצאה מכך משקיע הממשל זמן ומאמץ גדולים בהרבה ברש"פ.
ואיך אני יודע? האם יש לי מידע "מאחורי הקלעים"? לא ולא. כל שיש לי הוא מעקב אחרי אירועים, קריאת מסמכים ותזמון פרסומם. מדובר בשלושה עניינים עיקריים:
1. הבחירות: 15 שנים עברו מאז שהיו הבחירות האחרונות ברש"פ, ופתאום, באמצע ינואר 2021, מכריז מחמוד עבאס על קיום בחירות לפרלמנט ב-22 במאי ולנשיאות ב-31 ביולי. מה קרה? פשוט מאוד, בממשל ביידן רוצים להכשיר את הקרקע להקמת מדינה פלסטינית על אפה ועל חמתה של ישראל, ואין דבר טוב יותר מלהציג את המדינה בדרך כדמוקרטית לחלוטין, באופן שבו יקחו חלק בבחירות "כל חלקי העם הפלסטיני", כלומר גם תנועת חמאס. אין לי ספק שרעיון הבחירות כאמצעי ליצירת לגיטימציה הגיע מוושינגטון.
2. חמאס: גדולי התומכים בתנועת חמאס הם ארגוני "האחים המוסלמים" בארה"ב. ראשי ארגונים אלו זכו לזמן איכות עם ברק אובמה במשך שמונה השנים שבהן כיהן כנשיא, אך סולקו לחלוטין מוושינגטון בארבע שנות טראמפ. עכשיו הם חוזרים בגדול לעמדת ההשפעה שלהם במסדרונות הממשל, והם רוצים להכשיר את חמאס. הצגתו כארגון אזרחי וכמפלגה פוליטית לגיטימית היא הדרך להכשרתו בתקשורת האמריקנית ובפוליטיקה הבינלאומית. ב-20 בפברואר, שיגרה הנהגת הרשות מכתב רשמי לממשל ביידן, ובו נכתב שארגונים פלסטיניים ובהם חמאס הביעו מחויבות להקמת מדינה פלסטינית המבוססת על קווי 67' ובירתה מזרח ירושלים. אין ספק שמכתב זה נוסח במשותף על ידי הממשל והרשות לפני שפורסמה שליחתו, כמו שאין ספק שחמאס הודיע על נכונותו להשתתף בבחירות ולקיומה של מדינת ישראל בגבולות 1949 אחרי מגעים בין הנהגת חמאס וראשי "האחים המוסלמים" בארה"ב, כשהממשל מעורב במגעים אלו.
3. "מגילת החרויות": ב-20 בפברואר פרסם מחמוד עבאס "פקודה נשיאותית בעניין חיזוק חרויות הציבור בשטחי מדינת פלסטין" שתחול על כל הגופים הפוליטיים, במשמע גם על חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הפקודה מדברת על: "(1) חיזוק אווירת החרות בכל חלקי מדינת פלסטין" כלומר גם ברצועת עזה; (2) איסור רדיפת אנשים, מעצרם, מאסרם או חקירתם בשל סיבות הקשורות לחרות הבעת הדעה וההשתייכות הפוליטית; (3) שחרור העצורים והאסירים שנעצרו בשל דעתם או השתייכותם הפוליטית, המפלגתית או הארגונית בכל שטחי מדינת פלסטין; (שחרור מחבלים?) (4) מתן חרות מושלמת לתעמולת בחירות מסורתית ואלקטרונית, פרסום, הדפסה, ארגון מפגשים וועידות פוליטיות ומימונן בהתאם לחוק; (5) מתן הזדמנות שווה באמצעי התקשורת הרשמיים לכל הרשימות; (6) הקלפיות יאובטחו בידי המשטרה בלבד, לא מנגנוני הביטחון בכל חלקי מדינת פלסטין…" כדי להבטיח שהמסמך הזה יגיע לעיניים הנכונות בוושינגטון, פורסם הצו בדף הפייסבוק הרשמי של מחמוד עבאס עם הכותרת באנגלית: President Abbas issues presidential decree on strengthening public freedoms in Palestine.
השאלה העולה מעצמה היא מי בממשל האמריקני הוא בן התכתובת של מחמוד עבאס, שנותן לו את כל הרעיונות "הקונסטרוקטיביים" הללו. כמובן שמידע כזה איננו נמצא, אבל לבי אומר לי שמדובר באחת משתי אפשרויות: האחת היא מישהו במחלקת המדינה שהנטייה הפרו-ערבית שלו ידועה ומתועדת, ואילו השנייה היא מאהר ביטאר, פלסטיני פעיל נגד ישראל המכהן כיום בתפקיד מפתח הממונה על קהילת המודיעין במועצה לביטחון לאומי האמריקנית. קרוב לוודאי שבתפקידו זה הוא רואה את המידע הרגיש ביותר שאוספת קהילת המודיעין האמריקנית, כולל משותפיה בישראל.
כמו שאני בטוח שגורמים אמריקנים מנחים את ראשות הרש"פ בדרכה להקמת מדינה בתמיכה אמריקנית, כך אני בטוח שישנם גם גורמים ישראלים הלוקחים חלק במאמץ זה ומייעצים הן לאמריקנים והן לפלסטינים איך לכפות על ישראל מדינה פלסטינית על אפו וחמתו של הרוב בישראל המסרב לקבל מדינה כזו, העלולה להפוך לחמאסטאן נוספת על עזה. ורק כדי להזכיר: בשנת 2010 הזמינה הילארי קלינטון, אז שרת החוץ האמריקנית, את ציפי לבני שהייתה אז ראשת האופוזיציה, לפגישה איתה בוושינגטון, ובשנת 2015 תמך משרד החוץ האמריקני כספית בארגון V15 הישראלי שנועד להפיל את שלטון הימין בישראל.
לסיכום, ניתן לומר שמאז שקיבל ממשל ביידן את ניהול ענייני החוץ של ארה"ב מתקיימים מגעים משמעותיים בינו ובין הנהגת הרש"פ בעידוד ובסיוע של גורמי שמאל ישראלים, שתכליתו להביא במהירות האפשרית להקמת מדינה פלסטינית. ממשלת ישראל לא נמצאת במעגל ההתרחשות הזו למעט נקודה אחת: ממשל ביידן מפעיל לחץ על ראש ממשלת ישראל לאפשר את קיום הבחירות גם במזרח ירושלים, כדי להוכיח לכל העולם שהכרתו של טראמפ בירושלים כבירת ישראל בטלה ומבוטלת.
חבר'ה, תתעוררו.
