הקורונה גילתה את האמת על חטיבות הביניים

זה לא מקרה שילדי החטיבה נותרו אחרונים בתור לחזור ללימודים. היחס אל החטיבה בישראל הוא כאל הפסקה פעילה ארוכה בחצר אחורית ונזנחת. כשמה כן היא, חטיבת הביניים נתפסת כשלב מעבר הורמונלי וחברתי שניצב בין רכישת הבסיס החיוני ביסודי ובין הבגרות של התיכון. התפיסה הקיימת במדינות אחרות בעולם שהחטיבה היא תקופה קריטית, עדיין לא הגיעה לישראל.

בבית הספר היסודי ילדינו למדו מיומנויות חשובות לחיים, לקרוא וחשבון. אנחנו השקענו בחום והמחנכת עטפה באהבה. הם חלמו, הסתקרנו ובנו יכולות לעתיד. אבל אז מגיעה החטיבה שמתבררת כתחנת רכבת שוקקת, עם כיתות צפופות ומעברים בין שלל שברירי מקצועות. בשיעור המורה מכתיבה והם מעתיקים, וכשמגיע הצלצול הם בחוויית הישרדות.

הילדים אומרים שמשעמם להם בכיתה. הם לא מבינים את הקשר בין מה שהם לומדים ובין החיים שבחוץ, הם טוענים שהרמה נמוכה, לא מאתגרת מספיק ובעיקר שמבזבזים להם את הזמן. הם כועסים על ההורים והמורים שלא מתייחסים אליהם ברצינות.

עכשיו, כשהמבוגרים העדיפו את השופינג שלהם על פני החינוך של הדור הצעיר, הם זועמים, ובצדק.

בעולם מתייחסים לגיל חמש-עשרה כשיא החינוך. זו הסיבה שה-OECD החליט שזה הגיל שבו יתקיימו מבחני פיז"ה הבינלאומיים. בחטיבה לומדים לעומק מעט מקצועות, עם מורים מצוינים, מחזקים את הבסיס, בונים מיומנויות ומתחילים להתמחות. במדינות רבות בסוף כיתה ט' מתקיים מבחן אישי מסכם, שלעתים משפיע על השיבוץ למסלולי הלימוד ולמגמות בתיכון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הקורונה שינתה את העולם, יהיה בלתי אפשרי לחזור לאחור"
– כשהניהליזם המיני נחגג, מה הפלא שיש הטרדות
– למרות התייעלות הצבא: כוכבי נאלץ לשנות את תר"ש תנופה

יש בישראל מי שכבר התעוררו והבינו שהעתיד של הילדים מתחיל בחטיבה. הורים מודעים מעבירים את ילדיהם לבתי ספר ייחודיים מחוץ לאזור הרישום. ההורים הללו חוששים שבחטיבה הרגילה הילדים שלהם ילכו לאיבוד וימצאו את עצמם בצד הלא נכון של הפערים. הם רוצים לאפשר לילדים ללמוד ברמה גבוהה תחומים שמעניינים אותם, ביחד עם תלמידים אחרים שדומים להם.

בתגובה, מנהלי חטיבות שרוצים להישאר רלוונטיים גם לתלמידים הללו, פותחים כיתות ייחודיות. יש כיתות מדעיות, עתודה ומופת. יש כיתות מחול ומוסיקה, סייבר וספורט. לכיתות הללו משבצים מורים מעולים, מקדישים שעות לימוד נוספות ומקדמים את התלמידים לרמת מצוינות. הבעיה היא שאין הרבה כיתות כאלו ורק מעט תלמידים זוכים ללמוד בהן.

בתקופת הקורונה, מי שבלטו לטובה בתחום החינוך הן הרשויות המקומיות. יש עיריות שהבינו שדווקא במשבר, זה הזמן להשקיע ולפתוח כיתות מצוינות נוספות בחטיבת הביניים. באר-שבע, נתניה ובית-שמש, חדרה ועפולה, אום אל פחם וכפר כנא, אלו ערים שפתחו השנה כיתות מצוינות כדי לאפשר ליותר תלמידות ותלמידים לצאת מהמשבר בנקודת זינוק טובה יותר.

אלו סנוניות שמבשרות שהגיע הזמן לקחת את החטיבה ברצינות. אסור לנו לשקוע שוב בוויכוח העקר והמשתק האם לחבר את החטיבה ליסודי, לתיכון או לפצל אותה ביניהם. נדרשת תכנית שמגדירה מטרות ברורות ויעדים שאפתניים. החטיבה היא שלב לבניית מיומנויות שנבנות על בסיס ידע מוצק ומאפשרות להתחיל להתמחות.

הילדים שלנו מצפים לכך, הם רוצים שנציב להם רף גבוה ושנתמוך בהם. הם מבקשים שנאפשר להם לעצב את זהותם ושנעודד אותם לבחור את דרכם על ידי השקעה במה שחשוב להם ומעניין אותם. זה יקרה רק כשנחבר את התוכן הנלמד לעולם שמסביב וניתן תשובה משכנעת יותר לשאלה: "למה אתם מלמדים אותי את זה?"

הגיע הזמן שנבין שהחטיבה היא לא פסק זמן, היא לב העניין, היא שלב מרכזי בחינוך שבו מתגבשת דרכם לעתיד.

אלי הורביץ הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך