אין גבול לציניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחרי שעשה הכול כדי לחבר בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן־גביר, שמא ייזרק ולו מנדט אחד בימין שימנע ממנו להקים קואליציה, אין לו שום בעיה להודיע שבן־גביר לא יהיה חלק מהממשלה, ואפילו לא יושב ראש ועדה בכנסת. בן־גביר טוב לו כדי לנצח בבחירות, אבל מבחינת נתניהו ארוכה הדרך מכאן ועד תפקיד בממשלה או בכנסת. אין לכך שום סיבה, מלבד הכניעה של נתניהו לתווית ה"גזענות" שהצמיד השמאל הישראלי לבן־גביר. נתניהו מתכוון להשתמש בו לצרכיו, אבל לא מוכן להתמודד עם השקר ההיסטורי הזה של האשמת בן־גביר ועוצמה יהודית בגזענות.
תווית הגזענות הפכה לפתרון הקל של השמאל הישראלי. במקום להתמודד עם דעות שונות משלו, הוא מכנה אותן גזענות. בן־גביר איננו טלית שכולה תכלת, אבל הוא לא גזען. אין לו בעיה עם הערבים כשלעצמם. הוא לא שונא ערבים בעיקרון. לא קשה לדמיין אותו ואת חבריו מעוצמה יהודית מסתלבטים בכיף עם ערבים מאבו־דאבי בלובי של אחד ממלונות הפאר המצויים שם. מבחינתם הבעיה היא הערבים שמתגוררים בארץ ישראל, שלדעתם אינם מוכנים לקבל בלב שלם את הריבונות הישראלית כאן ועוינים אותה.
הבעיה עם בן־גביר וחבריו היא שאינם מבחינים בין ערבים שהם פעילי טרור או תומכיו, ובין תושבים או אזרחים ערבים שאין להם שאיפות לאומיות וכל חפצם לחיות בשקט ולפרנס את משפחתם. זו בהחלט גישה בעייתית, אבל היא אינה גזענות. לכן בן־גביר וחבריו אינם פסולים, והעובדה שבעיני נתניהו הם כן פסולים, לפחות לתפקידי שרים וכדומה, היא עדות לשיטת ה"השתמש וזרוק" הקבועה שלו.
אבל העובדה שבן־גביר אינו פסול, אין פירושה שאסור לחלוק עליו ועל גישתו או שאין חובה למתוח קו ברור בין גישתה של עוצמה יהודית ובין האידאולוגיה המאפיינת את המחנה הציוני־דתי לגווניו. לפחות שלושה הבדלים ראויים לציון קיימים בין שתי הגישות האלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך הרש"פ מלבינה העברת כספים למחבלים
– בלי שנשים לב: ישראל מיישמת את ההסדרה מול עזה
– צפו בדיון: האינטרסים המשותפים והסותרים של מפלגות הימין
בן־גביר וחבריו חושבים שיש למדינת ישראל בעיה עם הערבים; הציונות הדתית סבורה שיש לנו בעיה עם עצמנו, ושהחולשה שלנו מול הערבים היא רק השתקפות שלה. לכן מבחינת הציונות הדתית אין שום טעם להתמקד בבעיה הערבית; יש צורך לפתור את הבעיה היהודית. צריך לקדם את התודעה, לרומם אותה, להסביר שוב ושוב את עומק משמעותו של תהליך התחייה, להחזיר את עם ישראל לעצמו ולזהותו. מתוך כך ישתנה יחסם של הערבים למדינת ישראל והבעיה הערבית תיפתר מאליה. כמובן, עד אז צריך להילחם בטרור ובגילויי לאומנות ערביים, אבל לא זאת הדרך לגאולה.
עוצמה יהודית גם אינה ממלכתית. היא אפילו מתגאה בכך. היא בזה לממלכתיות של הציונות הדתית ורואה בה פשרנות. היא אינה רואה ערך תורני, מוסרי ואידאולוגי בהזדהות עקרונית וללא תנאי עם מדינת ישראל של היום על אף כשליה, פגמיה וחסרונותיה. הגישה הזאת היא כר פורה לכל מיני תופעות של מרידה במלכות שהולכות ומתרבות בשנים האחרונות, ובעיקר מאז ההתנתקות. גם אם נניח שפעילי עוצמה יהודית אינם מעורבים בכך ישירות, גישתם מעודדת זאת ומהווה בית גידול לכך.
ויש גם בעיה של סגנון, שאינו שולית או זניחה. אדרבה, ידוע שכדי לעמוד על טיבו של אדם צריך להקשיב טוב לא למה שהוא אומר, אלא לאיך שהוא אומר זאת. שורשו של ה"איך" בנפש עמוק מזה של "המה". ומה לעשות, סגנונם של החוגים האלה הוא צעקני, פרובוקטיבי ומניפולטיבי, באופן שמעיד על המקום הרדוד שהגישה הזו באה ממנו ועל שטחיותה.
כמובן, כל זה לא פוסל את החבורה הזו. אם יש מי שרואים דווקא בגישה הזו את התגשמות כל חלומותיהם ושאיפותיהם בנוגע לתחיית עם ישראל בארצו, אזי זכותם לתמוך בה ולנסות לקדמה בכנסת ישראל.
אין גם פסול בחבירה של בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן־גביר; החבירה הזו היא בלוק טכני בלבד וכל מגמתה היא לאפשר לשתי הגישות להגיע לייצוג בכנסת, מה שכל אחת מהן בפני עצמה איננה מסוגלת לעשות.
הבעיה היא עם נתניהו, שלא מוכן לוותר על האצבע של בן־גביר אך גם לא מוכן להכשיר אותה. אבל אין מה לדאוג; חזקה על בן־גביר שימרר את חיי נתניהו בכנסת הבאה. על האצבע הזו של בן־גביר, שנתניהו כל כך חושק בה, הוא ישלם בכנסת הבאה את מלוא המחיר. תסמכו על איתמר.
