תחרות "סבתא של מי סבלה יותר"

הביטוי "ישראל השנייה" מתייחס ליהודים יוצאי ארצות האסלאם שקופחו בידי הממסד האשכנזי בשנות החמישים והשישים. המאבק בינם ובין "ישראל הראשונה" – האליטה האשכנזית ששלטה בארץ באותה תקופה – נמשך עד ימינו ומתבטא בין השאר בתמיכה או בהתנגדות לנתניהו. צודק אבישי בן־חיים, יוצר התיאוריה הזו אשר אוזכר פה לפני שבוע, שמזרחים קופחו מאוד בידי העילית האשכנזית בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא צודק גם בכך שזהו מאפיין חשוב של החברה הישראלית, שמשפיע על עוצמת התמיכה בנתניהו. עם זאת הוא טועה חמורות בכך שהוא לא רק מתאר את התופעה אלא מכשיר אותה, ובכך הופך לשופר הבולט ביותר של "פוליטיקת הזהויות" בישראל.

בלב התיאוריה ניצב מאבק השליטה בין "מקופחים" ל"מקפחים", שצריך להסתיים בניצחון ה"מקופחים", קרי השגת ההגמוניה, שתפצה על הקיפוח. בתיאוריה הזו יש שני כשלים עיקריים. הראשון הוא פרדוקס הקיפוח. יהודים אשכנזים שורדי שואה קופחו הרבה יותר מיהודים יוצאי ארצות האסלאם.

סבא שלי, סבא חיים, וסבתא שלי, סבתא בלה, שאיבדו את כל יקיריהם (אחות אחת של סבתא שרדה) ושעברו טראומה נוראית, קופחו יותר מכל מזרחי שנפל קורבן לכור ההיתוך של בן־גוריון. יתר על כן, כשהם הגיעו לארץ התייחסו אליהם כאזרחים סוג ב' – רכרוכיים ששיתפו פעולה עם הגרמנים, בניגוד לצברים, שלחמו בגבורה בערבים. השילומים שקיבלו משנות החמישים ועד מותם בהחלט עזרו להם כלכלית, אבל לא התקרבו לתקן אפילו חלק קטן מהזוועות שעברו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השיא של סגירת העסקים בישראל עלול לשנות את פני הכלכלה
– כך הרש"פ מלבינה העברת כספים למחבלים
– מחיר האצבע של בן־גביר

בתחרות "סבתא של מי סבלה יותר" אני מנצח בנוקאאוט כל אחד מחבריי שהם דור שלישי לעולים מארצות האסלאם. לא ברור מדוע אשכנזי לבנבן כמוני, נכד לזוג שורדי שואה, מסווג כ"ישראל הראשונה" ההגמונית והמקפחת, בעוד הם נחשבים ל"ישראל השנייה" המקופחת.

הכשל השני קשור בהתמקדות בשליטה במקום באחריות. ההתמקדות של תיאוריית "ישראל השנייה" בעוולות שאכן נעשו לפני שנות דור, פוגעת ביכולת של הנפגעים לקחת אחריות על חייהם ולעסוק בתיקון. עד כמה שהדבר יישמע מקומם, אין שום פעולה שהמקפח יכול לעשות שתחליף את קבלת האחריות של המקופח על תיקון חייו. שורדי השואה הצליחו לקום מאפר לא בזכות השילומים מגרמניה, אלא מפני שהחליטו לקחת אחריות על חייהם ועל חיי משפחותיהם.

בתקופה שבה סבא וסבתא שלי גידלו את אמא שלי ואת אחיה, לא הייתה רווחה כלכלית בביתם אבל היה עידוד לאחריות. הנחת היסוד הייתה שכל ילד אחראי להצלחתו שלו, גם אם נתוני הפתיחה שלו אינם מיטביים. באופן לא מפתיע, ילדיהם אכן הצליחו ובגדול. מני מזוז, רוני אלשיך, שאול מופז, אבי גבאי, מרים פרץ, הרב ברוך גיגי – אלה דוגמאות מעטות ליהודים מזרחים רבים מספור שלקחו אחריות על גורלם והצליחו באופן מרשים.

להבדיל, פחות או יותר באותה תקופה, 700 אלף ערבים הפכו לפליטים בעקבות הקמת מדינת ישראל, כאשר חלקם גורשו מבתיהם והיו קורבן לאלימות. הפליטים הללו בחרו להפוך את הקיפוח ליסוד מכונן בזהותם ומסרו לכוחות חיצוניים את האחריות לתיקון מצבם. אחרי 72 שנה, צאצאיהם – שנעשו בינתיים לכמה מיליונים – עדיין חיים במחנות פליטים ומשלמים את המחיר הגבוה ביותר על הבחירה לנסות ולהשיג שליטה, במקום לקבל אחריות על התיקון.

מקופחים לא ישפרו את מצבם באמצעות הכנעת ה"מקפחים", אלא אך ורק באמצעות קבלת אחריות אישית, והוכחה ש"מגיע להם" בזכות עצמם ולא בזכות הקיפוח של אבותיהם.