בכאוס העולמי של הקורונה, נוסף לישראל כאוס פוליטי קשה: שלוש מערכות בחירות בשנה אחת לא סיפקו למדינה יציבות פוליטית, ולפיכך אנחנו צועדים למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, כשיש סיכוי טוב שגם בה לא תימצא הבשורה, ונצעד בקרוב למערכה חמישית ושישית, ומי יודע כמה עוד. המצב הזה מעצים מגמה פוליטית חריגה שנוצרה כאן עוד לפני הגשת כתב האישום נגד בנימין נתניהו: מפלגות קמות ונופלות כפטריות אחר הגשם, לא מפני שיש איזה קרע רעיוני חריף שמטלטל כרגע את החברה הישראלית, אלא דווקא מפני שאין כזה.
היעדר המתח הרעיוני ברוב התחומים החשובים גורם לכך שהמפלגות החדשות קמות על פי גחמות אישיות של המקימים. משפט נתניהו העצים עוד את התופעה; התסכול מחוסר יכולתן של המפלגות הקיימות להפיל את נתניהו מוליד כל הזמן יוזמות חדשות של משיחים מטעם עצמם, הבטוחים שיצליחו במה שכל קודמיהם נכשלו בו. יתר על כן: העובדה שהוויכוח הפוליטי מתרכז בשנים האחרונות לא ברעיון כלשהו אלא בגורלו של ראש הממשלה, מנמיכה עוד יותר את תוכנו של השיח ומעצימה את בוטותו. כשיש ויכוח רעיוני אין צורך לעסוק בנושאים שמתחת לחגורה, ואפילו אין צורך לדבר בשפה חריפה מדי. המצביעים כבר ינהרו בעצמם לקלפי כדי להבטיח את ניצחון השקפתם.
המשבר הפוליטי מחריף עוד יותר את כאוס הקורונה: התקציב האחרון שממשלת ישראל העבירה באופן מסודר היה התקציב הדו־שנתי ל־2018־2019. הכנסת התפזרה כי לא העבירה את תקציב 2020, אף שמועד אישורו נדחה עד השבוע האחרון של השנה, ותקציב 2021 לא נראה באופק. הממשלה הפריטטית גם אינה מסוגלת להחליט על מדיניות ברורה של המאבק בקורונה, בגלל אי אמון חריף בין חלקיה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כמעט מלחמה: איך ייתכן שצעירה חוצה גבול בוער?
– מסיבות פורים: לרקוד עם דם על הידיים
– הכרעת בג"ץ בנושא תפילת היהודים בהר הבית
כל זה דורש רפורמה פוליטית מקיפה, שיהיו בה לפחות שלושה מרכיבים. ראשית, ראש המפלגה הגדולה ביותר הוא שצריך להרכיב את הממשלה. אימוץ העיקרון הזה יגרום מיד לשתי תוצאות חיוביות: האחת – התרכזות הבוחרים בשתי מפלגות ציר והחלשתן של המפלגות הקטנות, גם בלי להגביה את אחוז החסימה. במקרה כזה, סביר שבמערכת הפוליטית ישרדו רק שתי מפלגות הציר, ועוד שתי מפלגות שהייצוג המגזרי קריטי לבוחריהן: החרדים והערבים. היתרון השני הוא העובדה שבמוצאי הבחירות כבר יהיה ברור מי מרכיב את הממשלה, והסחר־מכר המביש שראינו בשנים האחרונות ייעלם. עם זאת, המציאות של השנים האחרונות צריכה לגרום להתניית העיקרון שנוסח כאן בחקיקה נוספת: אדם הנאשם בפלילים, בעבירה שיש בה קלון, לא יוכל לכהן כחבר כנסת, וכמובן גם לא להיות מועמד לראשות ממשלה.
שנית, החקירות שנוהלו כאן בשני העשורים האחרונים נגד כל ראשי הממשלה אכן צריכות להוביל לגרסה מקומית של החוק הצרפתי: ראש ממשלה לא יואשם בפלילים על עבירות שאירעו לפני תקופת כהונתו, ואין בהן פגיעה אישית בבני אדם, כל עוד הוא מכהן. מנגד, ברור שהגבלה כזו מצריכה גם הגבלה על משך כהונתו של המנהיג. מי שטוען שמשטר פרלמנטרי לא יכול להכיל הגבלת כהונה, יצטרך לקבל את האפשרות שגם החקירות נגד ראשי ממשלה ימשיכו להתקיים. אי אפשר לתת לראש ממשלה כוח של משטר נשיאותי, והגבלות של משטר פרלמנטרי.
שלישית, שיטת הבחירות הפנימיות במפלגות, שהפכה למקור שחיתות עיקרי, דורשת גם היא טיפול. שני הקצוות צריכים להיפסל: גם בחירת חברי הרשימה בידי מנהיג יחיד שכולם חבים לו את בחירתם ותלויים בו לחלוטין, וגם הפקדת הבחירה בידי מתפקדים זה מקרוב באו, שבעלי אינטרס גם שילמו במקרים רבים את דמי חברותם. בעיניי, דרך הבחירה המועדפת היא באמצעות ועדה מסדרת של אנשי ציבור המזוהים עם המפלגה, והם או קרוביהם אינם מועמדים בעצמם, או באמצעות גוף מפלגתי רחב יותר, שחבריו חברים במפלגה ומשלמים לה דמי חבר לפחות כמה שנים.
מדינות שהידרדרו לכאוס פוליטי, במיוחד אם הכאוס הזה פגע בעצם יכולתן לכונן הנהגה מתפקדת, נוטות לעיתים קרובות להחליף את שיטת המשטר הקלוקלת בסוג כזה או אחר של דיקטטורה. כדאי שנשפר את השיטה לפני שנגיע לשלב הזה.
