בבואי לכתוב את הטור הבא אני מכריזה בפניי ובפניכם, שימו לב לשלט: "זהירות, שדה מוקשים". הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מכה גלים וכולם מדברים בה ועליה וגם אני רוצה. רק כדי לסבר את האוזן, לא צפיתי בסדרה ואינני יודעת מי עומד מאחוריה ומה האג'נדות המיוחסות לו. כפי שכולכם יודעים, הטלוויזיה היחידה שאני צורכת היא עונה שלוש של "יחידת החילוץ" ואם אפשר את הפרק עם החתולה הנסיכה בריפיט.
אבל הסדרה מתחברת להודעה שקיבלתי לא מזמן בפייס: "מתי תכתבי על הגזענות שיש במגזר". לא ידעתי איך מגיבים והיא המשיכה: "בכל זאת, רק בארוחת שבת אצל משפחה שגרה בשכונה שבה גדלת, התוודעתי לעובדה שאני 'פרענקית'".
הרבה זמן לא שמעתי את הטענה כלפיי כאילו אני "נהנית להשחיר את כל המגזר", או "מרוויחה לייקים מלכבס את חולצת התנועה בחוץ". אני חושבת ששכנעתי אתכם בשנים האחרונות שאני ממש לא מנסה לעשות רע. אני לא חשה עצמי "קול שפוי", אלא אני חושבת שרובנו קול שפוי שמנסה להקשיב ולשנות "קולות חריגים". ובכללי אני חושבת שהדור שלנו מנסה לשפר. כי "לתקן" זה גם ביקורתי. אנחנו מנסים לשפר את מה שהדורות הקודמים בנו כאן עבורנו.
בשבוע שעבר לדוגמה, שיתפתי בפייסבוק מכתב מצוקה של אמא לילד שעל הספקטרום. היא מנסה לפתוח עבור בנה כיתת תקשורת באחת הישיבות המפורסמות במגזר ומולה חומה בצורה עטופה במילים מכסת"חות. היא התחילה את הפוסט שלה ב"האם דתיים חסינים מפני לקות תקשורתית". ואני הבאתי אותה ככה כלשונה, אבל בלב הרגשתי שאולי היא מגזימה ומקצינה. מה גדול היה השבר בליבי לנוכח השיתופים והתגובות על כך שהמון משפחות מבינות בדיוק את מאבקה ובצער רב מבשרות לה, כי אלא אם יתרחש נס בקרוב, היא תוכל לשלב את בנה או במסגרות חילוניות או בחרדיות. יש לנו המון מה לשפר. המון.
בנושא הגזענות במגזר אני בטוחה איך זה היה ולצערי אני לא בטוחה שזה כל כך רחוק מאיך שזה היום. אני קוראת על זה מחדש כל שנה, בתקופת הבשורות של מי התקבלה לאיזו אולפנה ומי לאיזו ישיבה. תמיד יש איזה חשש פנימי של חלק מההורים והתלמידים שזה גם קשור לשם משפחה ולצבע עור. בואו נודה, ממש קל להיות גזען כשאתה דתי. טוב נו, לא גזען, למה ככה. פשוט: "אין מה לעשות, יש להם מנהגים שונים". כמה כיף להיתלות במשפט הזה. וכך להמשיך ולהפריד. בין בתי ספר (במגזר החרדי) ובין בתי כנסת (גם במגזרנו אנו). שיקולי שידוכים, התקבלות למסגרות חינוכיות וכן שיבוצים בתוך המסגרות ברמת הכיתות.
אני מודה, אני לא יכולה לכתוב את הטור הזה בישרות. לא מסוגלת לכתוב את כל האמת. לא על הטקסטים ששמעתי בחיי ואפילו לא על הטקסטים שיצאו מפי. מפחדת. מפחדת להודות בזה, מפחדת להיזכר בזה. שמחה שהיום אני במקום אחר. כי כמו כשהייתי קטנה, קטנה־קטנה, בגיל שמונה־תשע ככה וחיפשתי תשומת לב, אז קיללתי. קיללתי קללות כאלו גסות ומצחיקות. שהצחיקו ילדים וילדות אחרים כי זה כאילו "אמיץ" לקלל. ואחר כך בשמינית עישנתי, שוב כדי להשיג תשומת לב ולהרוויח נקודות על חיצוניות המשדרת "קוליות". ככה, כמו ששני האחרונים זה זבל, ככה היו לי יציאות כאלו. קצת על עדות, קצת על אופי בגלל עדות. נכון שגם על עצמי צחקתי, ואפילו הטור הזה קרא לעצמו "הפולנייה". אבל עובדה שהגיע שלב שהפסקתי עם זה. כמו עם הקללות, ככה עם השטות הזו. ולא בגלל פוליטיקלי קורקט, פשוט כי זה דוחה.
כל אוהביי וסובביי מזמן רמזו לי שאין לזה מקום, אבל מדי פעם עוד היה בורח לי. עד שילדתי את גילי, הבן שלי, שכבר כתבתי פעם על הלידה שלו, שהייתה אירוע מחסל ציניות בחיים שלי. שהרגשתי בלידה הזו, כמו שמספרים על מגדלי התאומים שהאש המיסה את עמודי הברזל שלהם ככה משהו בחיים שלי בתקופת הלידה הזו שינה אותי ויחד עם ההיריון יצאו ממני הרוע והערסיות והציניות וגם הבדיחות העדתיות, הגזעניות.
אני חושבת שאם הייתי דור מעליי, של הורים ומחנכים, אם הייתי מספיק כנה ואמיצה – אני חושבת שהיה הרבה על מה להתנצל. על הערות מגעילות ודעה קדומה ואפליה. על "אינטגרציה" מעליבה ולא אלגנטית. בתל־אביב יש דרום וצפון. ברמת־גן יש רמת־חן ויש רמת־עמידר. כל עיר וכל סניף בני עקיבא וכל ישיבה ואולפנה וצבעיה. יש על מה לבקש סליחה, יש על מה להתחרט. בלי להתכסות בעלי "המנהגים השונים". פשוט להודות. טעינו. חינכנו לא נכון את ילדינו. היינו דוחים.
ובדורנו יש לעשות הכול, כדי שהילדים שלי יקראו את הטור הזה עוד עשרים שנה ולא יבינו על מה אני מדברת.
