האינסטינקט הראשוני שלי כשצפיתי בסדרת הרשת של "כאן" בנושא מיניות היה לשתף אותה בפייסבוקי הפרטי בלהט. שאלת הפתיחה של הפרק, "האם אכן כדאי לשמור את עצמך לחתונה", לא הפסיקה להדהד בי. הרי מי מאיתנו לא זוכרת את שיחת המוסר הסמינריונית שבה המדריך הנערץ השווה את כולנו לעגבניות בשוק. אני מניחה גם שאיני הבחורה היחידה במגזר שהרגישה אשמה באותו ערב בדשא מול תחנת סבידור, כשאפשרתי לחבר שלי להושיט לי יד בפעם הראשונה, מדמיינת את פרצופה הכועס של ראש האולפנה במקום ליהנות מעוד רגע מתוק בחיי.
אבל אז, במקרה או שלא, נזכרתי בריאיון שקראתי עם פגי אורנשטיין, עיתונאית שחקרה עשרות סטודנטיות בקולג'ים האמריקניים על היחסים בינן לבין גברים. הממצאים שלה היו מדאיגים – למרות שרובן הגיעו עם מודעות מגדרית מפותחת, תפיסותיהן המיניות היו די קדומות. למשל, שהמדד ליחסים מוצלחים תלוי בשביעות רצונו של הגבר, שבנות צריכות להיות נחמדות ומרצות, והמטריד ביותר: עד כמה הן התרגלו לעובדה שהגוף שלהן הוא מושא לגיטימי למגע לא־רצוי בזמן מסיבות שכרות בקמפוס.
מדובר בנושא שמדאיג את אמריקה מזה שנים – נערים ונערות שגדלים בחינוך מיני פתוח ומגיעים לקולג'ים לממש את כל מה שלמדו. אלא שבמקום חברת צעירים בריאה שנהנית מחדוות עלומיה, הולכת ומתפתחת שם תרבות אונס עם אחוזים לא מעטים של נפגעות, שבזמן אמת לא תמיד יודעות לזהות שהן נפלו קורבן לניצול.
עזבו שקצת משונה לצאת עם סדרת רשת על מיניות בזמן שהתיקון הכי גדול של המגזר הדתי נעשה בדיוק בתחום הזה. היום כבר אי אפשר לחצות שני מושבים בבית הכנסת בלי להיתקל באיזו מדריכת מיניות. הציבור הדתי חופר על מיניות, הוא מצוי באינפלציה מדאיגה של עיסוק במיניות, ברמה שמתחילה כבר להוציא את החשק. אבל נניח שמתמקדים בדור שלי, שלא תמיד הוכן כראוי לחיי זוגיות. בסוף, השאלה היא כזאת: איפה אנחנו, ההורים הלייטים, רוצים שהמחנכים של היום יציבו את הגבול?
כולנו זוכרים את הסצנה המפורסמת ב"מדורת השבט", כשהאחות הגדולה נפגשת עם החבר החייל והם מסתתרים בחדר ועוברים על איסור נגיעה. האמא מציצה בחוץ ורואה שהבחור מנסה להעלות שלב, ואיך הבת שלה הודפת אותו, ומחייכת בשביעות רצון. החינוך הצליח – הילדה אמנם חצתה את הקו ההלכתי אבל יש לה גבולות. כי הנוער בדרך כלל ימרוד במה שהמחנכים מלמדים אותו. השאלה מאיפה יתחיל המרד – בהפרה שובבה של איסור שמירת נגיעה או בשלבים הרבה יותר מתקדמים.
אני לא מדברת על רווקים דתיים ותיקים – הם ממילא יחליטו בעצמם עד איזה שלב ביכולתם לשמור על גבולות ההלכה ומי אנחנו שנשפוט. אבל לעודד נערות צעירות להתנסות מינית כדי שלא יקחו גבר שהוא "חתול בשק"? מישהו הצליח להוכיח שהתרבות הזאת אכן מניבה קשרים מוצלחים יותר? בגיל הזה אין לך עדיין גבולות פנימיים, ויכולתך לזהות ציידים שואפת לאפס.
יסלחו לי כל מצקצקי הרצף – אני שמחה שגדלתי בחינוך מעט שמרני. שמחה שחסכו ממני את ההתמודדות עם בנים בכיתה שמושכים לי בצמות ומרימים לי חולצה בהפסקה. שמחה שאמי לא נאלצה לדאוג מכך שבתה תיכנס להיריון בגיל 16 מחבר נעוריה. שמחה שהדבר הכי נועז שהרשיתי לעצמי לעשות לפני החתונה הוא כמה התנסויות תמימות ולא מעבר. שמחה שזכיתי לגדול במגזר שבו גברים עדיין יוצאים לדייטים כשהם מוכווני חתונה והתמסדות ולא מוכווני חתירה למגע. ויותר מהכול, אני מודה לאלוהים שהתחנכתי בחברה פוריטנית שבה עדיין מאמינים שמין צריך לבוא עם אהבה ועם קשר של התחייבות.
כי האלטרנטיבה שבחוץ, אותו מיסיון שמטיף לבצע נתק מכוון בין רגשות לבין מגע פיזי בשם "ההתנסות" – גרועה בעיניי עשרות מונים. המציאות שבה בחורה יכולה ללכת לבר, להכיר בחור ולהעביר איתו מפגש אינטימי חד־פעמי, ולבצע את הפעולה הזאת שוב ושוב בלי שנפשה תיפגע, בלי שהחושים של שניהם ילכו ויתקהו, בלי שיהיה לזה איזשהו מחיר רגשי – זה השקר הכי גדול של תרבות המין החופשי.
הייתי שמחה לו יוצרי הסדרה ב"כאן" היו מראים, במקביל לשיירת המורות והמחנכות הדתיות שעברו בבית הקפה – את שיירת החברות החילוניות שלי. כמה פעמים תמכתי בהן אחרי עוד בחור ששיחק באהבה בשביל להשיג מין. כמה מהן בזבזו חודשים ושנים על גברים עתירי קשרים וחובבי התנסויות שנעלמו ברגע שהתחילו לדבר על התמסדות. כמה מהן היו חותמות עכשיו על בחור מפס הייצור השמרני שמוכן להתחייב לקשר ולהיות אבא בלי לאכול על זה סרטים. זה נכון שיש בחיים הרבה גוונים של אפור, אבל בכל מה שנוגע למיניות מעולם לא היה אפוטרופוס. הבחירה היא תמיד אכזרית – או שמרנות ששיא ההפרה שלה יסתכם בנגיעות קלות בדשא, או המתירנות שתוביל אותך לאט ובטוח לעבר חיי הקולג' המבלבלים.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
