ככל שמבצע חיסוני הקורונה מתקדם, ומתעצם הלחץ לחזור לשגרה (חלקית, לכל הפחות), מתחדדת שאלת היחס למי שמסרבים להתחסן, במיוחד אם הם עובדים בתפקידים הכוללים מגע עם מספר גדול של בני אדם. כדי להתמודד עם מורים, נהגים ונותני שירות המסרבים להתחסן מקדם שר הבריאות הצעת חוק שנועדה לאפשר הטלת מגבלות על עובדים במקצועות מסוימים שיסרבו להתחסן. האם באמת יש צורך בחקיקה חדשה כדי להתמודד עם הבעיה?
כמה חוקרים מהאוניברסיטה העברית, ובהם משפטנים בולטים, שיגרו השבוע מסמך מעניין בנידון ליועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט וכן לאנשי משרד הבריאות. עם החתומים עליו נמנים פרופ׳ דוד אנוך, ד"ר נטע ברק־קורן, פרופ' מיכל שור־עופרי, פרופ׳ דוד הד וד״ר עופר מלכאי. לטענתם, סעיף 19 לפקודת בריאות העם מסמיך גם היום את רשויות הבריאות במדינת ישראל לחייב את תושבי המדינה להתחסן. זאת אף שבינתיים נחקקו חוקי יסוד כדוגמת חוק יסוד חוק האדם וחירותו וכן חוק זכויות החולה, האוסרים מתן טיפול רפואי בכפייה.
לטענת מחברי המסמך, אין סתירה בין סעיף 19 הנ"ל, המאפשר לרשויות הבריאות להטיל חובת חיסון על הציבור, ובין חוק זכויות החולה האוסר מתן טיפול רפואי בכפייה. החוק עוסק בטיפול הניתן לחולה פרטי, המותאם לחוליו ולמצבו, בעוד פקודת בריאות העם, בפרט בפרק העוסק במגפות, נועדה לספק לרשויות כלים להתמודד עם נסיבות בריאות מערכתיות, המשפיעות על הציבור כולו בעת ובעונה אחת.
המחברים דוחים גם את הטענה שהפקודה, שנחקקה עוד בתקופת המנדט בשנת 1940, ארכאית מכדי להשתמש בה: "הפקודה היא אמנם דבר חקיקה ותיק, אך עובדה זו אינה גורעת מהרלוונטיות שלה ואינה הופכת אותה ל'ארכאית'. גם מגפות הן תופעה ותיקה (ויש שסברו 'ארכאית' עד פרוץ מגפת הקורונה), אולם עקרונות התפשטותן לא השתנו עם השנים. במובן הזה, קרוב לוודאי שדווקא מנסחי הפקודה, שחיו בתקופה שבה מגפות גדולות וההרס שזרעו היו עדיין זיכרון טרי, הכירו את הכלים הדרושים להתמודד עם מגפה טוב יותר מאשר המחוקקים העכשוויים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בינה מלאכותית: רופאים יתרגלו על חולה (ממוחשב) מדומה
– השיא של סגירת העסקים בישראל עלול לשנות את פני הכלכלה
– הקניונים חזרו אבל הקשישים נשכחו נעולים בבתי האבות
בהמשך מסבירים מחברי המסמך כי בניגוד למצב בחיסוני השגרה, בחיסון נגד מגפה משתוללת, מי שמסרב להתחסן אינו מסכן רק את עצמו אלא פוגע בחברה כולה. זאת בגלל האופי הייחודי של התפשטות הקורונה, והעדויות לכך שהתפשטותה מושפעת מאוד מאירועים שבהם אדם בודד, "מפיץ־על", מדביק אנשים רבים. מציאות כזו תמשיך להתקיים כל עוד לא תושג חסינות עדר באמצעות חיסונים.
למחברי המסמך ברור שהפעלת העיצומים שמאפשר סעיף 19 של פקודת בריאות העם (מאסר חודש או קנס) על סרבני חיסון אינה עומדת על הפרק, והשאלה היא רק אם אפשר להטיל הגבלות על מי שלא התחסנו. לטעמם, במקרים מסוימים אפשר לקבוע שהגבלות כאלו חוקיות גם על פי הפקודה הקיימת, ואין צורך בחקיקה חדשה לשם כך כפי שסבור היועץ המשפטי לממשלה: "נוכח האינדיקציות שלפיהן ההתחסנות מפחיתה גם את הסיכוי להדבקת אחרים, יש אפוא הצדקה ספציפית, מבחינה בריאותית, בהגבלת הלא מתחסנים מפעילויות שכרוך בהן מספר רב של מגעים חברתיים". המחברים מזכירים גם את העלות הגבוהה מאוד של המגפה למשק, ואת הנזק שנגרם לענפים שלמים כתוצאה מסגירתם. נוכח כל זאת הם קובעים כי פתיחה למחוסנים בלבד של ענפי עסקים מסוימים, כמו מופעי תרבות או מסעדות, עשויה להיות מוצדקת בשל הצורך הדוחק לשקם את הכלכלה.
סוגיה מעניינת שמחברי המסמך מתמודדים עמה היא חובתה של המדינה להתחשב בהכרעות המצפוניות והערכיות של האזרחים. לדבריהם, יש טענה שחלק ממתנגדי החיסונים אינם פועלים באופן לא רציונלי או השתכנעו מתעמולה כוזבת, אלא אנשים שעצם ההתחסנות מנוגדת לצו מצפונם ולערכי העומק שלהם. המחברים מטילים ספק בכך שזו תופעה נפוצה, אך לצד זאת מציינים כי גם בתחומים אחרים מכירים אמנם בקיומה של סרבנות מצפון אך הסרבן נדרש לשלם את מחיר סרבנותו. "מי שמבקש לסרב להתחסן ולחסות תחת ההגנה של חופש המצפון, אבל לא מוכן לשלם את המחיר… של הסתפקות (למשל) במשלוחי אוכל ולא בישיבה במסעדה, אינו באמת מחויב מצפונית לעניין", הם מציינים.
כמובן, גם אחרי המסמך הזה תעלה השאלה מה כדאי לעשות, והאם הגבלה של הבלתי מתחסנים אכן פועלת לטובת הציבור. אך המסגרת המשפטית כבר קיימת, ואין צורך להמציא אותה מחדש.
בדיקה אנטי־דמוקרטית
יממה לאחר הריאיון הנרחב של ראש הממשלה בנימין נתניהו אצל יונית לוי בחדשות 12, ערכה לו מערכת המהדורה "בדיקת עובדות". זוהי סוגה טלוויזיונית חדשה יחסית בישראל, שנשמרה עד היום בעיקר לנאומים (רובם של נתניהו), ולא לראיונות. זאת מתוך תפיסה שהאופי החד־צדדי של נאום המשודר בשעות צפיית השיא נותן בידי הפוליטיקאי יכולת להשפיע באופן לא הוגן על עמדות הציבור, בעודו מפיץ כזבים ללא בקרה. אך כאשר ראש הממשלה מגיע ביוזמתו לריאיון ממושך באולפן, ומביע נכונות להשיב לכל שאלה ולהתייחס לכל נושא, אפשר להעמיד אותו על טעויתיו והטעיותיו בזמן אמת. אין צורך בבדיקת עובדות מאוחרת.
במשך שנים תקפה התקשורת הישראלית את נתניהו על מיעוט הראיונות שהוא מעניק לה. נטייתו להסתפק בהצהרות קצרות לתקשורת מבלי להשיב לשאלות, עוררה קריאות להימנע משידורן של ההצהרות הללו. מי שהטיפו לכך טענו שתקשורת אחראית לא יכולה להיות רק צינור להעברת מסרים. היא חייבת לאתגר את הפוליטיקאים ולדרוש מהם להשיב על שאלות קשות ולא להסתפק בדקלום מסרים. אך האם זה באמת מה שהפריע לאנשי התקשורת הללו?
"בדיקת העובדות" המאוחרת לדברי נתניהו בחדשות 12 לא נערכה בחלל ריק. היא התקיימה על רקע ביקורת נוקבת שהוטחה במגישה יונית לוי ובעורכי המהדורה על שידור הריאיון. את הביקורת על הריאיון, שלטעמם לא היה נשכני מספיק, השמיעו העיתונאים שדרשו בעבר לשדר רק ראיונות של ראש הממשלה, ולא נאומים. זאת משום שמבחינת עיתונאי השמאל הללו הבעיה אינה בפורמט, אלא במתן פתחון פה לראש הממשלה. ואם אי אפשר לסתום לנתניהו את הפה, לפחות נייצר לו "בדיקת עובדות", אף שמדובר בריאיון ולא בנאום.
אפשר לכעוס על נתניהו, מותר למתוח עליו ביקורת ומותר גם לרצות שהוא לא ייבחר לעולם לראש הממשלה. אבל לשלול את הלגיטימיות של מתן פתחון פה לראש הממשלה – זו כבר פגיעה בדמוקרטיה, ובדיקת העובדות שנערכה יממה אחרי הריאיון היא חלק מהמגמה המסוכנת הזו.
מצע עם סעיף יחיד
אחד התחביבים של כותב שורות אלו בימי בחירות הוא לעקוב אחר מגמות הסקרים לאורך שבועות, ולא רק משבוע לשבוע. אחת המגמות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית היא ההיחלשות העקבית של מפלגת תקווה חדשה בראשותו של גדעון סער. לפי סקריו של מנו גבע המתפרסמים מדי שבוע בחדשות 12, במחצית חודש דצמבר גרפה תקווה חדשה 21 מנדטים, והשבוע, אחרי שמונה שבועות בלבד, היא עמדה על 13 מנדטים. ממוצע ההיחלשות הוא מנדט בשבוע; אם המגמה הזו תימשך, תוכניתו השאפתנית של סער להחליף את נתניהו בראשות הממשלה תתפוגג ובקושי תותיר זכר.
מה קרה לתקווה החדשה? אפשר למתוח קו מחבר בין כל הכוכבים הפוליטיים שהפציעו לרגע בשנים האחרונות, וכבו זמן קצר לאחר מכן: היעדר סדר יום של ממש מלבד השאיפה האחת והיחידה – החלפת נתניהו. סער הוא דוגמה בוטה במיוחד, משום שאינו מציע חלופה בשום תחום, מלבד הסיסמה שהוא היחיד שמסוגל להחליף את נתניהו. למעשה, זה הדבר המשותף כמעט לכל "מחליפי נתניהו": ההימנעות מהצבת דרך רעיונית ברורה. המצביעים, משמח לגלות, מחפשים יותר מזה. הם לא מעוניינים להצביע לרשימות שכל מרכולתן היא תקווה מדומיינת להחלפת ראש הממשלה.
