נעמי שמר כתבה פעם: "אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל". אבל האמת היא שבישראל מוכת הסקנדלים, תמונת המצב האמיתית היא "פסטיבל על כל סקנדל". רק השבוע נחשפנו לכמה סקנדלים עסיסיים, ועוד המקלדת נטויה. אבל מה שמושך תשומת לב בפרשיות השבוע היא העובדה שכל אחת מהן מעוררת דילמות אתיות מעניינות וסבוכות, ולמרות מה שנראה ממבט ראשון, אין לדילמות הללו פתרון חד ופשוט.
נשמה אבודה
על שמה ופרטי הביוגרפיה של הנערה החרדית־לשעבר שחצתה את הגבול לסוריה והוחזרה לארץ בתחילת השבוע, הוטל צו איסור פרסום, וטוב שכך. למקרה שלה יש חשיבות עקרונית, אבל פרסום פרטים מזהים לא יתרום דבר לציבור, ולעומת זאת יפגע, כנראה, קשות במשפחתה ואולי גם בה עצמה. אבל ממה שכן פורסם על הצעירה הזו ברור שמדובר בנפש אבודה. הרצון שלה להסתובב חופשית בכל העולם בלי להתחשב במחסומי גבולות, יכול להרטיט לבבות רומנטיים שתהליך התבגרותם נעצר בערך בגיל 16. אבל בני אדם מן היישוב מבינים שאין דבר רומנטי או מעורר קנאה בצעירה שאין לה בית ומשפחה וכנראה גם לא יותר מדי חברים, והיא מוצאת את עצמה במצבים ברורים של סכנת חיים. מי שמתגרה כך במוות הוא בדרך כלל אדם שדי התייאש מחייו.
הדברים האלה נאמרים על רקע האינסטינקט הטבעי של רבים, וגם שלי, לטעון שלא היה שום צורך להשקיע בשחרור הצעירה – שחצתה את הגבול מרצונה – את האנרגיה והכסף (לפי מקורות זרים: מיליון דולר שבהם נרכשו חיסונים מתוצרת רוסיה לחיילי צבא אסד). היא הרי חצתה את הגבול מרצונה, וכנראה גם איננה חולת נפש במצב קליני, כמו הצעיר האתיופי אברה מנגיסטו, שדווקא כן מעורר הזדהות ורצון להתאמץ להחזירו, למרות שגם הוא חצה את הגבול לרצועת עזה מרצונו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזרוע הימית: הצצה לפעילות "השייטת" של חמאס
– לא ראוי, לא משנה: השלכות החלטת בית המשפט בתיקי נתניהו
– עתיד גוש הימין: התפוררות או התחדשות?
הצעירה "החרדית" משדרת בעיקר ניכור, ואפילו שנאה, לכל ההוויה הישראלית. בוז לאתוס הלאומי־ציוני היא ירשה כנראה עוד מהרקע החרדי שלה, אבל האהדה שלה לפלסטינים, ולערבים בכלל, נראית יותר כמו התרסה ילדותית נגד כל מה שחשוב לישראלים, מאשר תודעה פוליטית מפותחת נוסח גדעון לוי.
אז כמה דקות אחרי האינסטינקט הראשוני לשלוח אותה לכל הרוחות ושתאכל מה שבישלה ולמה בכלל אנחנו צריכים לסייע, לא כל שכן לשלם, בשביל כל פסיכופת שעושה מה שבא לו – חוזר שוב הניתוח ההגיוני ואומר שצריך להכיר בכך שיש בעולם נשמות אבודות, שלפעמים צריך להציל אותן אפילו מידי עצמן. כמו השקעה באדם שמנסה שוב ושוב להתאבד, ובמקום שניאחז באינסטינקט הליברלי ונאפשר לו את "הבעלות על גופו", אנחנו מתבקשים להבין שהוא בעצם אדם אבוד, וכן, עלינו מוטל לפחות הנסיון להחזיר אותו למסלול של מודעות וכבוד עצמי, שבסופו, צריך לקוות, חייו שוב יהיו חשובים לו.
עם זאת, יש מקום לבטא גם את הבעייתיות של המקרה, לפחות בשתי דרכים: האחת – גם משפחתה של הצעירה צריכה לשאת לפחות בחלק סמלי מעלויות החזרתה לארץ. לא ייתכן שהציבור הרחב ייתן מכספו (באמצעות המיסים) להצלת הנערה, ומשפחתה לא תתבקש לתת חלק משמעותי יותר, אפילו במעט. העיקרון השני שעליו יש לעמוד הוא להבהיר לצעירה, ולמשפחתה גם יחד, שאם תחזור לסורה ותימצא שוב בעוד זמן-מה באיזו מדינת אויב, על המדינה לא תהיה אחריות כלל לטפל בהצלתה. צריך לנסות להציל אדם מנפשו המסובכת לפחות פעם אחת. אין צורך שמדינה שלמה תשתעבד לשגעון הזה.
לא בחור כארז
פרשת ארז דריגס שוב החזירה לדיון הציבורי את סוגיית ההטרדות המיניות. דריגס, שיחד עם זוגתו לשעבר נועה קולר, יצר לאחרונה את הסדרה המצליחה "חזרות", נחשף כמי שהציע הצעות מיניות בוטות וכתב מסרים מיניים בוטים לצעירות שאיתן עמד בקשר. כמה מהן אף היו קטינות, וכמה היו בפוטנציאל של יחסי מרות מצידו, שכן הקשר ביניהם נוצר בשל רצונן ללמוד אצלו משחק או להשתתף בהפקות שגם הוא היה מעורב בהן.
ולמרות כל זאת, דומה שחלק מהתגובות לפרשה היו מוגזמות מדי. היה בתגובות, במיוחד בזו של אריאנה מלמד ב"הארץ", ניחוח ברור של לינץ', ואפילו של חדוות הלינץ'. למען הסר ספק: סוג הביטויים וההצעות שביטא דריגס בזוי בעיניי וראוי שיביא לענישה משמעותית כלפיו. אבל בתגובה של מלמד, ואחרות כמותה, שבעצם ביקשה מאיתנו להרחיק את דריגס מן הציוויליזציה האנושית, היה משהו אכזרי לא פחות מן האכזריות שבה פנה דריגס לנשים אותן רצה לפתות.
מן הסתם כדי להצדיק את תגובתה החריפה, מלמד פירטה במאמרה את האונס המזעזע שאותו חוותה בגיל 14, ואת האופן שבו השפיע האונס הזה על כל חייה מאז. הלב יוצא אליה למקרא התיאורים הקשים. אבל בסופו של יום, דריגס לא אנס אף אשה, וכנראה שהקורבנות הפוטנציאליים שלו גם מיהרו לנתק מגע, כך שמעבר לכעס על אופן ההתבטאות שלו לא נגרמה פגיעה פיזית באף אשה.
כמובן, גם מלים יכולות לפגוע. אבל כך גם לגבי מילותיה של מלמד. בקריאתה להתרחק מדריגס מרחק מקצועי וחברתי, מלמד מבקשת לגזור עליו גזר דין מוות, לפחות מבחינה חברתית. האמנם ראויים מעשיו, אפילו לשיטתה, לגזר דין מוות? בחברה שפועלת למען שיקום אסירים, אפילו הם רוצחים או עברייני מין חמורים, האם אין מקום להפעיל גישה סלחנית – כמובן, רק אחרי שיכיר בבירור בחטאיו ויוכיח רצון אמיתי לשנות את דרכו – גם כלפי דריגס?
והעיקר: הזעזוע שלנו מהטרדות מיניות נובע לכאורה מערך כבוד האדם, ומהכעס על חילולו באופן בוטה. אבל מי שפועל לעשות לינץ' ציבורי באדם אחר מעיד על עצמו שלא כבוד האדם עומד בראש מעייניו, שהרי לינץ' הוא פגיעה פומבית בכבוד האדם, שעולה בחומרתה על התבטאויות קשות הנאמרות בצנעה, בין שני אנשים. החשד הוא שהלינץ' נובע לא רק מיצר של נקמה פרטית באותו אדם, שיכול אולי לאפיין את קורבנותיו. כשצד שלישי מעורב בלינץ', זה כבר סוג של לינץ' פוליטי, שנועד לבטא מסר לא רק לגבי הפוגע עצמו, אלא לגבי כלל קהילת "הגברים", בדיוק כפי שלינץ' במחבל שנתפס הוא פעולה בזויה, למרות הנסיון שלו לרצוח את זולתו דקה לפני שנתפס, ולמרות הצורך לעורר הרתעה במחבלים פוטנציאליים.
