לפני שבוע, כמה דקות לפני כניסת השבת, ראיתי את הכותרת הראשית בוויינט, שהייתה, כמו תמיד, אדומה ומלחיצה ואלימה ומטלטלת. פיגוע דריסה בשומרון. קצין וחייל נדרסו למוות. חייל נוסף בבית חולים. מצבו קשה. בלעתי את הרוק. קיללתי את האוויר. התלבטתי אם להיכנס לכתבה ולהתפשפש בה, אבל החלטתי שלא. שחלאס. השבת כבר נכנסת. כתבות כאלה מכווצות לי את הבטן. ומוציאות אותי מאיזון. כיביתי את הפלאפון והדלקתי נרות.
את כל השבת העברתי במין מועקה משונה. מועקה של אשמה. איזה מין דבר זה, להתעלם ככה, בצורה אקטיבית, מסיפור כזה. הייתי צריך לקרוא את הכתבה. הייתי צריך לברר מי היו החיילים האלה. ומה קרה להם. לא הייתי צריך לטרוק את הסמארטפון ככה.
בשבת בצהריים הלכנו לים. השמש הייתה חמה ויבשה, והמים היו קרים ומלוחים. חיה זחלה על החול הצהוב והתלכלכה כולה. אני התחרפנתי מזה, אבל לשירה לא היה אכפת. בדרך הביתה שאלתי את שירה אם היא שמעה על הפיגוע שהיה ביום שישי. שירה אמרה שכן, היא באמת ראתה משהו. אבל לא הספיקה לקרוא.
במוצאי שבת הדלקתי את הפלאפון ונכנסתי לאפליקציה של וויינט. הכותרת הראשית הייתה ציטוט של שיראל שרעבי, חברה טובה של הקצין שנרצח. זיו היה הכי חכם ומוצלח. אני שבורה. וליד הציטוט היה צילום מסך של התכתבות שלהם, כמה שעות לפני פיגוע הדריסה. ככה. צילום מסך. בכותרת הראשית. זיו, שנקרא שם זיווש, שלח לה בשתיים וחצי בלילה תמונה של הבסיס, וכתב בציניות, אחלה סופש. אני בדיוק נכנס למיטה. ושיראל ענתה לו, גם אנע, ככה, עם ע' במקום י'. ומיד הוסיפה, לילה טובוש. אחר כך, בבוקר, זיו כתב לה, בוקרר טוב, עם שתי ר', והוסיף סמיילי עם נשיקה. שיראל ענתה לו, חצי שעה אחר כך, בוקר בוקר. ואחר כך הוא נרצח.
חשבתי לעצמי. איזה מין דבר זה. לקרוא בוויינט התכתבות מתוקה של שני אנשים שאני לא מכיר. לראות את הכינויים האינטימיים. את טעויות ההקלדה העדינות. הלב שלי התחיל לדפוק. אני תמיד נלחץ כשאני קורא על אנשים שמתו. הסתכלתי על התמונות של זיו ושיראל. זיו היה נראה כל כך מתוק. היו לו עיניים בהירות וטובות, חיוך פשוט, וזיפים כאלה, ישראליים ונחושים. תמונת הפרופיל שלו בווטסאפ הייתה מין סלפי שהוא צילם, עם ז'קט אפור ודק. מתחת לכל התמונות המתוקות הייתה תמונה של הרכב שפגע בהם. וכשראיתי אותה דמיינתי את הכול, והבטן שלי התכווצה.
על נתנאל קהלני, החייל השני שנרצח בפיגוע, כתבו מעט מאוד. אמא שלו, נעמי, אמרה, נתנאל היה ילד מתנה. אני מודה לאלוהים שנתן לי את הילד הזה. הוא היה לב זהב, נשמה טהורה. בכל מקום אהבו אותו. כל כך אהבתי אותו. היא גם סיפרה איך רק לפני חודש נתנאל חגג יום הולדת עשרים במסיבת קריוקי עם חברים. הם חגגו עד הבוקר, היא אמרה. הוא כל כך אהב את זה. הוא היה אהוב וחברותי.
הסתכלתי על התמונות של נתנאל. הוא נראה מצחיק וחמוד. העיניים שלו היו חצי עצומות כאלה. באחת התמונות, החולצה הצבאית שלו הייתה בחוץ. במין רשלנות כזאת, נוגעת ללב. חשבתי לעצמי. אם הוא היה חייל שלי כשהייתי מ"מ, בטח הייתי מעיר לו על החולצה הזאת. והוא היה מחייך ומסדר אותה. הוא באמת נראה בחור טוב.
מתחת לתמונה שלו עם החולצה הייתה תמונה יפהפייה של המשפחה שלו. משפחת קהלני. שני הורים וארבעה אחים. הם כולם ישבו על ספה גדולה, עם עיניים אטומות ונפוחות מדמעות. האבא ישב באמצע. עם כובע מצחייה לבן וסווטשרט של נייק. מימינו ישבה נעמי, האמא. היא התחבקה עם אחד הבנים שלה. ומימינה ישבה האחות הקטנה. הפנים שלה היו כבויות ונפולות. ועל הרגליים שלה היו נעלי בית צהובות וגדולות של פיקאצ'ו.
אחרי עשר דקות בערך, כיביתי את הפלאפון ונאנחתי. עוד כמה רגעים, ידעתי, החיים ימשיכו הלאה. הפיד יתמלא בפוסטים נחושים. הווטסאפ יתמלא בהודעות מיותרות. הכותרת בוויינט תתחלף. והמחשבות ינדדו למקום אחר. עוד כמה רגעים המחנק ישתחרר. התמונות של זיו ונתנאל יתפוגגו. וכל המוות והשכול והכעס והבושה והייאוש והאכזבה והעצב שמעיקים עליי, יידחקו לפינה שבה הם מצטופפים להם בשקט, בין פיגוע לפיגוע.
ככה זה. התרגלתי. פעם ב מגיעה זוועה כזאת, ומוציאה אותי לרגע מאיזון. אבל מהר מאוד אני בולע ומדחיק אותה, כדי להמשיך את החיים. התרגלתי. אני כותב את זה בבושה גדולה, ובמבוכה גדולה. אבל האמת היא שהתרגלתי. אני רק בן שלושים והתרגלתי. אני קורא על פיגוע דריסה, ומעדיף לכבות את הפלאפון. אני מסתכל על התמונות של זיו ונתנאל, וממהר לשכוח אותן, ולהמשיך הלאה בחיי. רק לא להתמודד. רק לא למחות. רק לא לשאול שאלות.
ואולי זה המנגנון של הארץ הזאת. אולי זאת המערכת המשומנת שבה אנחנו חיים. יש פיגוע. יש כותרת ראשית. ממשיכים הלאה. יהיה בסדר. וכמה נוח למנהיגים שלנו לראות אותנו סופחים ככה הכול. ילדים מתוקים נרצחים. משפחות טובות מתמוטטות. המציאות דוחפת לנו קיסמים לאישונים, אבל העיניים נשארות סגורות. המילה שלום הפכה כבר מזמן למילה גסה. והייאוש נעשה יותר נוח.
אני חושב על זיו ועל נתנאל. אני חושב על כל ההרוגים שכבר שכחתי. ועל כל ההרוגים שבדרך. ואני כותב כאן בפשטות לעצמי, אבל גם לכם. שהמציאות הזו שאנחנו חיים בה היא מציאות עגומה. ושהאדישות הקהה שהמציאות הזאת מאפשרת היא דבר עגום לא פחות. זאת האמת. אני כבר לא מרגיש כלום. אבל חשוב לי לכתוב שחלאס.
