מהדורת החדשות היומית שתחל את שידוריה בערוץ 20 בשמונה בערב (יום א') היא לא פחות מציון דרך היסטורי בתקשורת הישראלית. מאחורי הקלעים של הבשורה התקשורתית הזו מסתתרות שנים רבות של ציפייה ומאבק על הזכות להשמיע קול אחר מזה שמביאה שורת המקהלה החדשותית הקיימת.
בעידן הרשתות החברתיות והקבוצות בווטסאפ, החדשות אינן מסתכמות בהעברת מידע על אירועי היום. למעשה זה חלק קטן מאוד משישים הדקות שאולפני הטלוויזיה מביאים אלינו לסלון. על רוב האירועים הרי שמענו כבר במהלך היום, לרוב דקות ספורות אחרי שהתרחשו. למען האמת, לא תמיד אנחנו יודעים לומר מי הביא את הידיעה ראשון וגם לא ממש זוכרים למי מגיע הקרדיט על הסקופ.
התפקיד העיקרי של התקשורת הממוסדת היום הוא מתן פרשנות לאירועים הללו, תוך סידורם ברצף הגיוני וחיבורם בהקשר הנכון. העורך בוחר למה להתייחס ומה להשמיט, איזה סיפור להעלות לראש המהדורה ואיזה להחביא לקראת סופה. הוא בוחר את אורך הזמן שיוקדש לכל אייטם, את המנגינה שתלווה אותו בכתבה או בקולה של המגישה, והוא גם מחליט אילו כותרות ילוו את הדיווח בתחתית המסך. כל אלה הם פרשנות נרחבת שבאה לידי ביטוי בשלל אמצעים שהצופה לא בהכרח נותן עליהם את הדעת. ולפרשנות הזו מתייחסים אצלנו כאילו הייתה תיאור מדויק של המציאות.
במשך עשרות שנים ערוצי התקשורת הציעו לרצף האירועים כאן פרשנות אחת בלבד. אפשר לתמצת אותה בשתי מילים: השמאל צודק. הסכמי אוסלו נוכח האינתיפאדה השנייה? השמאל צודק. ברחנו מרצועת עזה וקיבלנו אלפי טילים? השמאל צודק. "האביב" הערבי פרץ והמזרח התיכון חווה טלטלה אדירה? השמאל צודק.
ערוצי התקשורת הוותיקים לא רק סידרו את האירועים בסדר שמתאים להם במהלך המהדורה, לא רק פירשו אותם לפי הלך רוחם, אלא גם המציאו מונחים שמצמצמים את השיח לתפיסה אחת, ואוטמים אותו מפני כל מחשבה שונה ואחרת: הם לא מסתננים אלא פליטים; הם לא נרצחים אלא קורבנות השלום; הם לא ערבים אלא פלשתינים. נדמה כאילו השמאל התקשורתי אימץ את גישת '1984' של ג'ורג' אורוול, שלפיה שינוי התודעה מגיע דרך שימוש במונחים מסוימים וביטולם של אחרים. כשמישהו כבר העז להביע דעה אחרת במרחב התקשורת הישראלי, הוא התקבל בהשתוממות עצומה, בלי להצליח להבין איך הוא יכול לדבר כך, בשפה אחרת, במונחים שמשטר הלשון כבר הוציא מהלקסיקון.
תחושת הכוח והפרכוס ההדדי בין ערוצי התקשורת הביאו לתחושת העליונות שלהם , כשהם פונים אל הציבור ה'פרימיטיבי' ו'הבוּר' בהתנשאות של מחנכים. וכך, כשביקשנו בערוץ 20 להוסיף ללוח השידורים שלנו מהדורת חדשות, ערוצי התקשורת שמדברים תדיר בשם הפתיחות והדמוקרטיה עתרו לבג"ץ נגד מתן רישיון כזה לערוץ הצעיר. התקשורת שעד לא מזמן כלל לא היה לה ברור שיש להביא לאולפניה גם דוברים מהימין (בחלק מערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו זה עדיין לא ברור); התקשורת שעדיין לא מאפשרת למגיש ימני בפריים-טיים בטלוויזיה או ברדיו לשדר ללא 'משגיח' מהשמאל; התקשורת הזו לא ראתה בעין יפה את הניסיון של ערוץ 20 להשתחל לשוק הדעות הישראלי.
העתירה נגד הערוץ לא באה לעולם רק בשל אינטרסים כלכליים הנוגעים למדד הרייטינג ולגובה ההשקעה של המפרסמים, אלא בעיקר בשל החשש לשמוע קול אחר במרחב, כזה שיעמיד בספק את הסיפור שהם התרגלו לספר לנו באופן בלעדי. והם צודקים, כי זה בדיוק מה שבאנו לעשות בערוץ 20. באנו להשמיע קול חדש שמשקף ציבור רחב מאוד – כזה שנמדד בשישים מנדטים לפחות, ובכל זאת כמעט אינו נשמע בישראל. באנו לתת קול לרוב מוחלט בציבור הישראלי שמגדיר את עצמו ציוני; שגם אחרי עשרות שנים שניסו לחנך אותנו אחרת, עדיין מאמין שלא הוא הצד הרע בסכסוך הישראלי־ערבי. באנו לתת קול גם למסורת ישראל, לדתיים וחילונים שמוצאים בה באר חיה לשאוב ממנה ערכים, בלי להתייחס כלל לסוגיית שמירת המצוות.
מהדורת חדשות מלאה שתביא את הקולות שהושתקו עד כה היא לא רק פריצת דרך משמעותית לתומכיה, אלא גם בשורה טובה לערוצים המתחרים, שכן ריבוי דעות מפרה את השיח בעוד השמעת קול אחד בלבד מצמצמת אותו. במסדרונות ערוץ 20 אפשר להרגיש כבר עכשיו את ההתרגשות העצומה, המתגברת והולכת, לקראת המהדורה הראשונה שתשודר מחרתיים. אנחנו חשים שותפים למהלך משמעותי בהתפתחות התקשורת בישראל, ולא פחות מכך – בעשיית צדק שהתעכב זמן רב מדי.
את החדשות שלנו נביא הן במהדורה המרכזית של שמונה בערב בהגשת דנה סומברג, והן במהדורת הלילה המסכמת בהגשת אמיר איבגי. על סף הגשמת חלומנו וזכותנו להשמיע את הקול האחר, חשוב לזכור שכל זה לא היה יכול להתקיים לולא הצופים – אלה שהתעצבנו כל כך לאורך כל השנים, אלה שרצו ודרשו לשמוע את הקול האחר הזה, כל אלה מוזמנים להיות איתנו. אתם באים?
