שעות ספורות לאחר סיום הלווייתו של עדיאל קולמן זרמו לבנייני האומה בירושלים מאות דיפלומטים, שרים, רבנים ופעילים יהודים. כוסיות הושקו, חיוכים נמתחו, ידיים נלחצו, נאומים נישאו. כולם הגיעו ל'כנס העולמי למאבק באנטישמיות' שיזם משרד החוץ. ללא ספק כינוס חשוב. דיברו שם על שנאת היהודים הגוברת בעולם, על הרשתות החברתיות, על הניאו־נאצים ועל שאר ביטויים חדשים של האיבה העתיקה. רק על הפיל הגדול שאופף את הווייתנו כאן לא דיברו. איש כמעט לא הזכיר את היהודי שהובא למנוחות באותו יום או את רב"ט נתנאל קהלני וסרן זיו דאוס, שנרצחו 50 שעות לפני קולמן בפיגוע דריסה בשומרון.
גם ההסתה הקבועה מטעם הרשות הפלסטינית, או משכורות הטרור שהיא משלמת, היו נון־אישיו בכנס למאבק באנטישמיות. מאז הנאצים לא קם מנגנון מסודר כזה לתגמול כלכלי על רצח יהודים, אך הוא כנראה לא אנטישמי דיו. אפילו הקללה של אבו־מאזן באותו ערב – 'מתנחל, בן כלב', הוא קרא לשגריר ארה"ב דיוויד פרידמן – אשר קשה להאמין שהייתה מושמעת אלמלא היה יהודי אורתודוקסי, לא אוזכרה.
על הכחשת השואה מצד הפרטנר הדועך בוודאי לא דיברו בכנס למאבק באנטישמיות. גם היא, כמו היחס הכולל של שכנינו אלינו, נתפס על ידי המערכות בישראל כחלק מסכסוך לאומי. במשרד החוץ ובמערכת הביטחון מנתקים בין העוינות העתיקה של הגוי ליהודי ובין השנאה של ערביי הארץ ליהודיה. זהו הכתם העיוור של החשיבה הישראלית.
חלפו שנים רבות מאז שמנפרד גרסטנפלד חשף בשנות התשעים, כאן ב'מקור ראשון', את העלייה המחודשת של שנאת היהודים באירופה, ועד שמשרד החוץ הכיר בה. נדרש עוד עשור כדי שבמקומותינו יודו, כפי שהשנה אכן רבים אמרו בכנס, ש"שנאת היהודים בעולם התחלפה בשנאה למדינת ישראל", כלשונו של רונלד לאודר. ההפנמה האחרונה שנחוצה היא שהסכסוך עם הפלסטינים הוא אולי גם קרקעי, לאומי ודתי, אך האלמנט האנטישמי לא נעדר ממנו.
מבין עשרות הדוברים בכנס, ובהם הנציגים הישראלים, היחיד שעמד על הנקודה היה השגריר האמריקני פרידמן. "35 שנים עבדתי במנהטן", סיפר. "אם תוך כדי מסיבה שגרתית אחד האורחים היה אומר שהוא שונא יהודים, מיד היו מלווים אותו החוצה בהחלטיות. לעומת זאת, אם מישהו אומר כי 'שבעים שנה אחרי שהנאצים הרגו את היהודים, ישראל עושה את אותו דבר לפלסטינים', הדעה שלו אולי קיצונית אך לא נתפסת כבלתי לגיטימית", אבחן השגריר וקלע לנקודה.
כשזה מגיע לפלסטינים, אפשר לומר על ישראל הכול. הפלסטינים החליפו את הילד הנוצרי שדמו משמש לאפיית מצות. זו אותה גברת עתיקה בלבוש חדש. בלא מעט מקרים – ואת זה פרידמן כבר לא אמר, מסיבות מובנות – יהודים הם שמעלילים כך על בני עמם. גם האוטו־אנטישמיות הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד משנאת היהודים.
לא רק בכנס למאבק באנטישמיות נמשכה השגרה הישראלית כאילו לא נרצחו שלושה יהודים בשלושה ימים. בכנסת, בממשלה, בערוצי התקשורת ובכל עמדה ציבורית אחרת שניתן להעלות על הדעת, החיים נמשכו כסדרם. פה ושם היו ראיונות והצהרות, אך קשה לומר שבמקומותינו השתרר אבל לאומי. כאילו קצב המוות הזה הוא גזירה חשוכת מרפא, כאילו רולטת המוות בלתי נמנעת, כאילו ישראל כבר לא כל כך ערבים זה לזה. כאילו הממית נפש אחת לא המית עולם מלא, כאילו הרקמה האנושית האחת החיה – מתה. כאילו נשאר רק המפגע הבודד, ואין מה לעשות.
אבל יש מה לעשות. למשל, ההצעה ההגיונית וחוצת המחנות של אבי דיכטר (ליכוד) ויאיר לפיד (יש עתיד) "להחזיר לשולחן את חוק גירוש משפחות מחבלים". בין עונש למשפחת הנרצח ובין עונש למשפחת הרוצח, ברור מה עדיף. אלא שהעמדה הקשוחה של לפיד ודיכטר נבלעה במתקפת התקינות הפוליטית על ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי).
גם יוגב הציע לגרש מחבלים ומשפחותיהם, אך במהלך ראיון סוער כינה את בג"ץ "עמוד הטבח". זו הייתה שליפה שנונה שלו לטענה שבג"ץ הוא "עמוד התווך". מרגע שיוגב אמר מה שאמר, הדיון סטה כנהוג במקומותינו לשאלת הנימוסים וההליכות שלו במקום לטענה העניינית שהעלה: "בג"ץ קושר לצבא את הידיים, ממסמס את הרס בתי המחבלים ומונע גירוש מחבלים". כאלה הם חיינו בזמן האחרון. כינוי לא מוצלח נגד שופטי העליון חמור הרבה יותר מרצח שלושה יהודים.
אבל מוטי יוגב אמר אמת, וכמוהו דיכטר ולפיד. בקצב העבודה של מערכת המשפט יחלפו שנים עד שמחבל ערבי יוצא להורג בידי תליינים ישראלים, אם בכלל. גירוש, לעומת זאת, הוא אמצעי הפיך, הומני יותר, ולדעת מערכת הביטחון גם הוכח כאפקטיבי. במקום לבזבז זמן ואנרגיה על עונש מוות למחבלים – שעד שימומש יחלפו שנים ולכן ההרתעה התלויה בצדו אפסית – יעיל, מהיר ואפקטיבי בהרבה לגרש. אך כדי לסלול מחדש את אופציית הגירוש צריך לחוקק חוק, שהרי בג"ץ לא מאפשר כיום לגרש. כשממשלה ימנית שנמצאת בשלטון תקבל מהאופוזיציה גיבוי לגירוש מחבלים, גם בג"ץ יבין את המסר. אבל הממשלה פסיבית. נתניהו היה חולה, ליברמן טס לאפריקה, השיטה פרחה והשוחט שחט.
נאה דורש
יש צעד נוסף שהממשלה איננה עושה, שגם בו האמריקנים עוקפים אותנו מימין וגם הוא מקודם על ידי יש עתיד: קיזוז כספים מהרשות הפלסטינית כנגד משכורות המחבלים. ח"כ אלעזר שטרן, אלוף במילואים כזכור ולא בדיוק איש תקומה, מקדם כבר חודשים חוק שמציע את הצעד הזה בדיוק. גם במקרה זה יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אבי דיכטר, ראש שב"כ לשעבר, הוא שותף מלא. אך נחשו מי השניים שמתייצבים נגד קיזוז משכורות המחבלים?!
האחד הבטיח לחסל את איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות. השני נשא רק לפני שבועיים בוועידת איפא"ק את הטקסט המצוין הבא: "הניפו את זרועותיכם גבוה אם אתם מסכימים איתי שהנשיא עבאס צריך להפסיק לשלם לטרוריסטים כדי שירצחו יהודים. אתם יודעים כמה הוא משלם? הוא משלם כ־350 מיליון דולר לטרוריסטים ומשפחותיהם מדי שנה. זה קצת פחות מעשרה אחוז מהתקציב הפלסטיני הכללי. זה מספר מדהים. הוא משלם לחכים עוואד. חכים עוואד הוא הטרוריסט שרצח את משפחת פוגל היפהפייה, אהוד ורות פוגל ושלושת ילדיהם, בהם התינוקת הדס בת השלושה חודשים. הוא משלם לרוצח הזה, שבמהלך שנות חייו יזכה ל־2 מיליון דולר. יש לי מסר לנשיא עבאס – תפסיק לשלם לטרוריסטים! איזה מסר זה מעביר לילדים פלסטינים? המסר הוא: תרצחו יהודים ותתעשרו. אני מאמין שהנשיא עבאס צריך למצוא משהו טוב יותר לעשות עם הכסף!"
על המילים הנשגבות הללו חתום כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. אלא שמהרף הגבוה שהציב נשכח פרט קטן: מעשה. ישראל מחזיקה, פשוטו כמשמעו, את הכלכלה הפלסטינית. נתניהו מדבר על עשרה אחוזים מתקציב הרשות הפלסטינית שמופנים למשכורות המחבלים, אך בצינורות המדינה שהוא עומד בראשה עוברים כ־70 אחוזים (!) מכלל הפעילות הכלכלית הפלסטינית. נייר עמדה שפרסמה מועצת יש"ע בשבוע שעבר מגלה כי החזרי המיסים שמשרד האוצר ומתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) מעבירים מדי שנה לרש"פ עומדים על 9 מיליארד שקלים, שהם 54 אחוזים מכלל התקציב הפלסטיני. בנוסף, 60 אחוזים מהייבוא של הרש"פ, שהם כ־10 מיליארד שקלים, מגיעים מהמשק הישראלי, ו־66 אחוזים מהייצוא הפלסטיני, בעלות של כ־3 מיליארד שקלים, מופנים לישראל, "מה שהופך את ישראל לשוק המרכזי של הפלסטינים", כלשון המסמך.
כלומר, די שנתניהו יתעטש כדי שהכלכלה הפלסטינית תרעד. במקום לעשות זאת, הוא, ליברמן ומערכת הביטחון שומרים על תקציב הרשות הפלסטינית כבבת עינם. הם עושים זאת למען האינטרס הישראלי כביכול, בהתאם להפחדות שווא שהמערכת הישראלית כל כך מתמחה בהן. אם שלטון אבו־מאזן יקרוס, מתפלפלים המתפלפלים, ישתרר כאוס ברשות הפלסטינית, ואו־אז ניאלץ אנחנו לקחת אחריות על מיליוני הערבים ביו"ש, ואבוי ואבוי ושוד ושבר.
מה משיב ח"כ שטרן? "שאלתי את ראשי זרועות הביטחון, לעתים בנוכחות ראש הממשלה ולפעמים בלעדיו, מה יקרה אם נקזז. שאלתי שני ראשי שב"כ לשעבר, אבי דיכטר ויעקב פרי, דיברתי עם אלוף במילואים ח"כ אייל בן־ראובן (המחנה הציוני) ועם ניצב בדימוס מיקי לוי (יש עתיד). כולם השיבו שצריך לעשות את זה; שאם נקזז הפלסטינים יבינו את המסר ויתיישרו; שכמו בנוגע להעברת השגרירות, אולי יהיו כמה ימים של רעש אבל בסוף הכול יהיה בסדר; ושאם חלילה נגיע למצב משברי, זה בסך הכול כסף שבניגוד לחיי אדם אפשר להחזיר. מעבר לתשלומים המיידיים שמעודדים טרור, יש כאן גם מסר חינוכי למורים ברשות הפלסטינית. הכסף הזה מסמן למורים מה עליהם ללמד. ושלא יאמרו שאנחנו חייבים להעביר להם את הכסף בגלל הסכם פריז. בהסכם פריז גם נקבע שאסור להם לעסוק בטרור. הממשלה פשוט משתפנת".
שטרן צודק לחלוטין. הגיחוך מגיע לידי כך שראש הממשלה מכריז באיפא"ק כי "ישראל מקווה שאימוץ 'חוק טיילור פורס' יבהיר לנשיא עבאס שלאמריקה יש אפס סובלנות לטרור". מהו 'חוק טיילור פורס'? יוזמה של חברי קונגרס לקזז מכספי הסיוע של ארה"ב לרשות הפלסטינית, כנגד משכורות המחבלים. החוק האמריקני כבר אושר בבית הנבחרים וכעת נמצא בסנאט. ואיפה ישראל? ראש הממשלה משבח את 'אפס הסובלנות של אמריקה לטרור', ולא שם לב כי לו עצמו יש סובלנות רבה לטרור.
דיכטר ושטרן הצליחו, במאמצים מרובים, להעביר בכנסת בקריאה ראשונה חוק אפקטיבי לקיזוז משכורות המחבלים. הם עשו זאת אף שהממשלה נלחמה בהם מלחמת עולם, ורק משום שרבים מחברי הקואליציה חששו ממבוכה ציבורית כאשר יתברר ששטרן עוקף אותם מימין. ועדיין ליברמן ונתניהו לא ויתרו. בצר להם שלפו טריק אחר, על פי הכלל הידוע 'אם אינך יכול להם – הצטרף אליהם'. הממשלה יזמה חוק שכאילו נועד לקזז מכספי הפלסטינים, אך למעשה מטרתו להמשיך את המצב. 'בלוף טיילור פורס', אם תרצו.
בכותרת הוא מוגדר "החוק למניעת תשלום לפעילי טרור ולמשפחותיהם על ידי הרשות הפלסטינית". מעשית, מסתתרים בסעיף 3 המשפטים הבאים: "ועדת השרים (כלומר הקבינט) תהיה רשאית להחליט לא לנכות את הסכום, או להחליט על ניכוי נמוך יותר… ועדת השרים תהיה רשאית גם לבטל בכל עת ניכוי שהתבצע בעבר, מטעמים מיוחדים של ביטחון לאומי ויחסי חוץ".
דהיינו, אחרי שנתניהו וליברמן יכריזו ברעש גדול שהם מקזזים, בשקט בשקט הכסף יוחזר לפלסטינים, כפי שקרה עם חובות המים והחשמל או עם הקיזוזים של השנים שעברו. ישראבלוף טיפוסי. דיכטר עלה מיד על השטיק. "הכיוון של הצעת החוק הממשלתית בעייתי מאוד", אמר בוועדה, "משרדי הממשלה מוכרחים לעשות חשיבה נוספת כדי לא לאיֵין את הצעת החוק". חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו (הליכוד) הוסיפה: "אנו מממנים את התליינים ולעתים אף את החבל, הגיע הזמן להפסיק את זה". וח"כ שטרן תהה: "איך יכול להיות שבארה"ב חוק כזה עובר ובארץ לא?"
