האקדח שהופיע במערכה הראשונה, או ליתר דיוק במערכון הראשון, של "ארץ נהדרת" בשבוע שעבר, הצליח לעורר מהומת עולם בלי לירות אפילו כדור אחד בודד.
במערכון נראות ארבע נשים, צעירות ומעודכנות, בעיצומה של מסיבת רווקות. כאשר מגיע מעמד מתן המתנות, הן מעניקות לכלה לעתיד שתי מתנות, הראשונה "בשבילו" – כותונת לילה, והשנייה בשבילה. "זה מה שאני חושבת שזה?", היא שואלת במבט משועשע כאשר היא פותחת אריזה כבדה. "טוב זה לא לעכשיו, עכשיו עוד הכול סבבה", אומרת אחת החברות, "אבל אי אפשר לדעת, לפעמים מגלים שצריך", אומרת השנייה, כאשר כלת המסיבה שולפת מתוך אריזת המתנה אקדח.
בעניין אחד אין מחלוקת. המערכון של "ארץ נהדרת" נועד לטלטל ולזעזע, לא להצחיק. לשמש יריית פתיחה לדיון נוקב ופתוח בסוגיה נפיצה, טעונה, כואבת. והמטרה הזו הושגה באופן מיידי. ברגע שהסתיים המערכון, הטוויטר החל לבעבע ולרתוח. "לא כל הגברים רוצחים!", זעקו צייצנים, "רצח נשים הוא לא נושא לבדיחה", טענו אחרים.
שתי הטענות האלו, בעיניי, חוטאות למטרה העיקרית של המערכון – העלאת המודעות לנושא הלא מטופל דיו, לא מדובר דיו, של אלימות במשפחה. האם כל הגברים הם רוצחים בפוטנציה? האם כל הנשים צריכות לישון עם אקדח מתחת לכרית, על כל צרה שלא תבוא? מובן שלא, אז מה בכל זאת?
במשך שנים ארוכות מדי נושא האלימות במשפחה טואטא מתחת לשטיח, נדחק לסוף המהדורות ולשולי העיתון. מה לא עשו כדי להימנע מטיפול שורש אמיתי, משמעותי, בבעיה? ניסו לייחס אותו ללאום ולמגזר. להדביק לו תוויות כמו "רצח על רקע כבוד המשפחה". להרחיק ככל הניתן מהמיינסטרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזרוע הימית: הצצה לפעילות "השייטת" של חמאס
– בדירה אחת: הבצלאלניקים
– סמוי מן העין, או שלא?! מה עושים כשמשווקים לכם בלי שתרצו
בחסות ההרחקה הזו קל להתמודד. לא חייבים להקדיש אמצעים מיוחדים, כמו הסברה וחינוך. לא צריך להתאמץ למצוא פתרונות יצירתיים שיסייעו לנשים מוכות להרגיש בטוחות. נכון, לפני כשלוש שנים נהגתה "התוכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים", אבל בשטח נעשה מעט מדי, והתקציב טרם עבר במלואו. גם ביקוריו של ראש הממשלה במעון לנשים מוכות, חשובים ככל שיהיו, לא היתרגמו למעשים אמיתיים בשטח.
אלא שלאחרונה, משהו החל להשתנות. קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה זה קרה, אבל נדמה שאנחנו מתנערים מהאדישות, מתחילים להוריד את חומות ההגנה וההדחקה ולפנות מקום לסיפורים המזעזעים, הקשים, עוכרי השלווה. זה קרה במקרה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה לפני כשנה וחצי על ידי בן זוגה אלירן מלול, בשעה בתה התינוקת שוהה בחדר הסמוך. זה קרה במקרה של שירה איסקוב, שבן זוגה אביעד משה ניסה לרצוח אותה בדקירות סכין, בערב ראש השנה האחרון. איסקוב ניצלה, וכעת היא נלחמת באומץ מעורר השראה כדי לשקם את חייה ואת חיי בנה הפעוט. וזה קרה שוב לפני שבועיים, כאשר השוטר אמיר רז רצח את בת זוגו ואם ארבעת ילדיו, דיאנה.
מיכל ודיאנה היו נשים חזקות, חכמות, משכילות, עצמאיות. שירה עדיין כזו. ומעבר לעובדה שהן מנערות מעליהן כל סטריאוטיפ עתיק על "אישה מוכה", גם מערכות היחסים שלהן עם בני זוגן אינן נופלות להגדרות המיושנות, המקובעות, של מערכת יחסים מתעללת. איסקוב סיפרה בריאיון ל"עובדה" כי משה הרים עליה יד פעם אחת ויחידה. בני משפחתה של מיכל מספרים שלא עברה אלימות פיזית, אבל כן ידעו על התנהגות אובססיבית ורכושנית מצד מלול. אשר לדיאנה – היא עצמה הייתה יועצת זוגית, והעדויות מסביבתם הקרובה ביותר דיברו בימים הראשונים שלאחר הרצח על מערכת יחסים חמה, אוהבת ותומכת. רק בהמשך צפו הסיפורים על התקפי זעם קודמים.
אם יש משהו שהסיפורים הנוראיים שלהן מלמדים אותנו, הוא שהאלימות עלולה להיות בכל מקום. היא חוצת מגזרים, תרבויות ולאומים. היא רוחשת מתחת לפני השטח, ולפעמים גם האנשים הקרובים לה ביותר, לא מצליחים לחוש אותה מתקרבת עד שכבר מאוחר מדי.
וכאן נכנס המערכון של "ארץ נהדרת". הבוקס בבטן. הקריאה להתעוררות. לא בגלל שכל הגברים הם רוצחים. לא כי כל אישה צריכה להצטייד בנשק ביום חתונתה. אלא כי עלינו, כחברה, להישיר מבט אל לוע האקדח. לתבוע מהמדינה לעשות יותר למיגור התופעה, לדרוש יותר חינוך והסברה. לפקוח עיניים. אם נדבר על זה באופן כן ופתוח אולי נגרום לגבר אלים אחד לפנות לעזרה ולטפל בעצמו. אולי נעזור לאישה אחת להפסיק להתבייש, לספר ולחשוף.
מערכון מסיבת הרווקות שלף את האלימות נגד נשים ממהדורות החדשות, מהכתבות בעיתון. ציפינו להתיישב על הספה ולקבל את מנת הצחוק השבועית שלנו, ובמקומה חטפנו אמת כואבת בפרצוף. אולי זה לא היה נעים, אבל זה היה הכרחי.
