מאמרו של שלמה פיוטרקובסקי בעניין סערת עמוס עוז היה תגובה הולמת ביותר לפרשה עצובה זו, המפרקת עוד אבן בחומת המגן של העם היהודי, הלוא היא המשפחה. ערך המשפחה היהודית ניצב מול מגמות ערעור חזקות ולספריו של עוז יש מניות בתהליך זה. בכוחה ובתפקידה של המשפחה היהודית הבחין קנצלר גרמניה המערבית קונארד אדנאואר כאשר צפה לאחר השואה בהשתקמות העם היהודי והבין כי; "חברה, אשר נקודת המוצא לשיקום בה היא המשפחה… היא התשובה לרשע הטוטליטרי".
אל לו למחנה הלאומי להיסחף במחול הנקרופיליה המאפיין את אלו שהיו עטים על השלל לו היה מדובר בסופר ציוני חלוצי שלוקה לא עלינו באהבת המולדת. את זאת יש להשאיר לתכנית "עובדה" הזכורה מאותו תחקיר על האלוף והשר לשעבר רחבעם זאבי.
יחד עם התגובה הראויה של פיוטרקובסקי, הקוראת להימנע מחיטוט מיותר בפרשה, חשפה אמירתו בעניין "הנטייה המטופשת לראות בסופרים ומשוררים מוצלחים 'אנשי רוח'", התעלמות מסוימת מהצורך הבסיסי האוניברסלי לרועה רוחני, שאותו קנה עוז בעמל רב בכתיבתו הפורה. את המחשת מעמד איש הרוח בחברה נתן המהפכן האיטלקי אנטוניו גראמשי כשטבע את המושג "אפיפיור חילוני" והגדיר את תפקיד האינטלקטואל "מומחה ללגיטימציה". לפי הגדרה זו ניתן לומר כי בעם היהודי ממלא הסופר את תפקידו של הרב, ובעניינו של עמוס עוז כבר אמר אדם ברוך כי "התעמולה שלהם [השמאל והימין] זהה…[מאיר] פעיל נעזר בסופר עמוס עוז… [זבולון] המר נעזר ברב קוק".
הבנת מעמד אנשי הרוח חשובה בכדי להתמודד עם שינוי הכיוון שעברה החברה בישראל ביחס המתנכר לערכים לאומיים וציונים מחד גיסא, ובאהדת והבנת האויב מאידך גיסא. בכוחם של אנשי הרוח, לפי הגדרתו של גראמשי, ליצור לגיטימציה לרעיונות שלכאורה אינם מתקבלים על הדעת. תופעה זו בישראל היא חיקוי לשיטה שהייתה נהוגה בבריה"מ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקרב על תל־חי: נתניהו הגיע לטקס, ריבלין החרים
– מילה כנגד מילה: מילון הפי־סי המאותגר־רוחבית השלם
– מחיר האצבע של בן־גביר
בספרה "גולאג" תיארה אן אפלבאום כיצד, לצורך כריית תעלת הים הלבן, בחר סטאלין בסופר הרוסי מקסים גורקי כשופר למימוש תכניתו לשימוש בעובדי כפייה. גורקי פרש את חסותו הספרותית על אחד מהמפעלים הגרנדיוזיים ביותר של סטאלין, תעלת הים הלבן, מפעל אשר בשנות ה-30 גבה את חייהם של רבבות בבריה"מ. אפלבאום הסבירה את התפקיד שמילא גורקי: "הספר [שכתב גורקי]… – "קנל אימני סטלינה" (התעלה על שם סטלין) הוא עדות יוצאת דופן להשחתה של סופרים ואינטלקטואלים בחברות טוטליטריות… "קנל אימני סטלינה" מצדיק את הבלתי-ניתן להצדקה…".
חלקו של עמוס עוז, בהכשרת דעת הקהל לקבלת ערפאת ואש"ף כבני ברית, היה דומה לפעולתו של גורקי. במידה מסוימת עוז אף עלה על גורקי בפעולתו והשפעתו שכן פעל ביוזמתו ולא היה נתון למשטר טרור. השפעה רבה הייתה לעוז על שמעון פרס כשהלה היה מגיע לביתו בחולדה מדי חודש להתייעצויות והחלפת דעות. איתן הבר הגדיר את מערכת הקשרים ביניהם כסימביוטית. עד כמה השפיע עוז, שכבר ב-67' הטיף בהתלהבות למדינה פלשתינית, על פרס בעניין ההכרה באש"ף ניתן ללמוד מדבריו של פרס עצמו שהופיעו בעתון זה ע"י חגי סגל: "אתם יודעים, בוקר אחד אני מקבל טלפון מהסופר עמוס עוז. הוא קם בבוקר מבוהל, הוא גם הבהיל אותי, והוא אומר: 'שמעון, תגיד לי מה יהיה אם פתאום אש"ף ייעלם'?"
המסקנה העולה מהשינויים שעברו על החברה בישראל ביחס לזכותה על הארץ היא שיש ליצור אלטרנטיבה ציונית לאומית ראויה של אנשי רוח אשר תענה על הכמיהה הטבעית אליהם. ביטולו כלאחר יד של צורך זה רק יישחק לידי אלה המנצלים את "הנתק הרוחני [ש]הפך את הדור הזה לדור נכה מבחינה רוחנית", כפי שאמר פרופ' אליעזר שבייד על אחד מספריו של עוז.
ספרו של יהודה שלם על עמוס עוז, עתיד לצאת בקיץ הקרוב בהוצאת "כרמל"
