טבע האדם
אפילו על ייצוג אתני אותנטי – ללא הומור – נמתחת ביקורת חמורה
עד שנות השמונים, כמעט כל הדמויות בסרטי דיסני הגיעו מן הצד המערבי והלבן של הגלובוס. גזעים אחרים הובאו רק מדי פעם, בשוליים, לרוב בהגחכה: אדומי העור ב"פיטר פן", או לואי מלך הקופים ב"ספר הג'ונגל", שמזכיר באופן מטריד את נגן הג'אז לואי ארמסטרונג. האולפנים היו קשובים לביקורת הציבורית, ובעידן "הרנסנס של דיסני", בתחילת שנות התשעים, שינו כיוון והוציאו סדרה של שוברי קופות עם ייצוגים של גיבורים ערבים ("אלאדין"), אינדיאנים ("פוקהונטס") וסינים ("מולאן").
זה לא פתר את הבעיה. מאז ועד היום דיסני חוטפים ביקורת על חוסר האותנטיות (פוקהונטס לא באמת נראית כמו אינדיאנית) והקריקטורה הנלעגת של תרבויות לא מערביות בסרטיהם – למשל בתיאור פולחן האבות הסיני (מולאן) או דת הוודו האפריקנית ("הנסיכה והצפרדע"). אולפני דיסני מצידם מתאמצים להדביק את הדרישות, ובגרסה החדשה של מולאן הוכנסו שינויים דרמטיים כדי לקלוע לטעם הסיני. אבל הניסיון הזה עורר לא פחות זעם, בין השאר בגלל שיתוף פעולה עם גופי ממשל אכזריים האחראים לקיומם של מחנות "חינוך מחדש" למיעוטים מוסלמיים. נדמה שהמוצא היחיד הוא לחזור לדמויות של בעלי חיים.
נשים קטנות
פתאום הנסיכה כבר לא צריכה אביר שיציל אותה, והיא גם לא ממש מעוניינת להציל אותו
שנים רבות שמרו בדיסני על המבנה המוכר של שיא העלילה: האביר מציל את הנסיכה חסרת האונים שנופלת לזרועותיו. בתחילה הדמויות הנשיות היו חסרות אונים באמת (בסרט המונפש הראשון של דיסני, שלגייה פשוט נרדמת). בתקופת "הרנסנס" הן נעשו פעילות קצת יותר (יסמין ונלה הן אלו שנוסכות כוחות באלאדין ובסימבה), אבל עדיין פעלו בתוך המשבצת המסורתית. אפילו מולאן הייתה גיבורה בעל כורחה, שנזקקת שוב ושוב לאישור מן הדמויות הגבריות שסובבות אותה.
לפני פחות מעשור התהפכו היוצרות, והסרט "אמיצה" (2012) הציג באופן טבעי ופשוט גיבורה נשית עצמאית. מאז נראה שדיסני התאהבו בדגם הזה, והמשיכו בו גם עם אלזה ומואנה (למעשה, אני מתקשה להיזכר בגיבור אמיתי ממין זכר בעשור האחרון). אין ספק, הנסיכות של דיסני פורצות החוצה ושוברות את כבלי המגדר, אבל יכול להיות, אולי, שהן גם מוותרות על משהו בדרך. ראו ערך: נישואין.
ב"מולאן" החדש הוכנסו שינויים דרמטיים כדי לקלוע לטעם הסיני, אבל הניסיון הזה עורר זעם בין השאר בגלל שיתוף פעולה עם גופי ממשל אכזריים האחראים לקיומם של מחנות לחינוך מחדש
השארית העצבנית
הלהט"בים עדיין לא קיבלו באמת גיבורים משלהם. זה עוד יקרה
לאורך המאה ה־20 שמרו אולפני דיסני באדיקות על המשוואה אבא+אמא=משפחה (לפחות ברובד הגלוי; תיאוריות על נטיותיהם של סקאר וג'אפר היו תמיד בסביבה). בעשור השני והשלישי של המאה הנוכחית המבנה הזה מתחיל להיפרם, בקצוות. דמויות־משנה בכמה מן הסרטים האחרונים מציגות מערכות יחסים הומוסקסואליות. בגרסת הלייב־אקשן של "היפה והחיה" יש זוגיות מרומזת בין גסטון ובין לה־פו, העוזר הגוץ והמבולבל; בסרט "קדימה" יש אזכור של שתי "חברות" (צריך למצוא פעם תרגום מדויק למונח האנגלי girlfriend).
דיסני עובדים בזהירות, מגששים בשטח, ועוד לא מעיזים להציב מערכת יחסים כזו במרכז הבמה. אידינה מנזל, השחקנית המדובבת את אלזה ("לשבור את הקרח"), הצהירה בפירוש שהדמות שלה היא לסבית, אך דיסני עוד לא ניסו להכריז על כך בגלוי (ולמעשה היא מתפקדת יותר כדמות א־סקסואלית). אפשר לשער שבקרוב, בעוד עשור או שניים לכל היותר, גם זה ישתנה.
אהבה הורסת
והם חיים מאז באושר ועושר, אבל כל אחד לעצמו. ובלי ילדים
הנישואין הם הסוף הטוב של כל סרטי דיסני. צלצול הפעמונים פותח את הסצנה האחרונה של "רובין הוד"; סימבה ונלה רובצים עם בנם המשותף בסוף "מלך האריות" – אלה רק שניים מהסיומים האופייניים לדיסני. מן היפה והחיה ועד בת הים הקטנה, מן היפהפייה והיחפן ועד טרזן וג'יין, לאורך כל המאה ה־20 היה ברור לצופים שסוף טוב פירושו זוגיות ממומשת, עדיף מרובת ילדים: והיו לבשר אחד.
אבל הנסיכות של המאה ה־21 כבר לא כל כך בעניין. בסרט ההמשך של "לשבור את הקרח" אנה דוחה שוב ושוב את חיזוריו המגושמים של כריסטוף, אחרי שהמחזר שלה בסרט הראשון, הנסיך הנס, התגלה כשועל בוגדני. ב"צעצוע של סיפור 4" מעדיפים וודי ובו להישאר ידידים בלבד, וגם בין השועל והארנבת, גיבורי "זוטרופוליס", לא ניצתים רגשות רומנטיים.
הרומנטיקה, בגרסה הנוכחית של דיסני, היא גורם מכביד, מוליך שולל, ובעיקר מיותר. אדם אינו זקוק לו כדי להגיע למימוש עצמי מלא. את מקומה תופס, אגב, מודל מסוג אחר: חברות.
כבש בעור זאב
בעצם אין בכלל רוע בעולם. יש רק אנשים שרע להם
בסצנת הסיום של טרילוגיית "היורשים", הגיבורים והנבלים של כל סרטי דיסני רוקדים יחד על הגשר החדש שנמתח בין אורדון, משכנם של הנסיכים והנסיכות, ובין אי האבודים, מקום מושבם של הרשעים והמכשפות. הסצנה הזו מסכמת מסע בן יותר מעשור שחוו היוצרים של דיסני – מסע אל לב הרוע, שבסופו התברר שאין רשע רע, יש רשע שההורים שלו נטשו אותו.
שוב ושוב חודרים הגיבורים של דיסני אל בסיס־האם של מפלצות אימתניות, רק כדי לגלות שאלה דמויות טרגיות שמישהו שבר את ליבן (או גנב אותו, במקרה של מואנה). פעם אחר פעם מתברר שבכל נבל־על יש גיבור־על סמוי שמחכה לגאולה (וכאן הדוגמה הטובה ביותר היא הסרט "מגה־מוח", וחבל שהוא בכלל של אולפני דרימוורקס). לגיבורי דיסני של המאה ה־21 אין צורך בחרבות ורמחים, רק בעין טובה ולב רחום, ועוד מעט ואין רשע והתבוננת אל מקומו ואיננו.
