תכליתה של העיתונות החרדית, בניגוד למטרתה המוצהרת של העיתונות הכללית, היא שמירת סוד. אינספור רמיזות ומונחים חלופיים ומוזרים מיועדים להסתיר, לקרוץ, להעביר מסר או להעלים נתונים כדי לעשות את מה שהתקשורת החרדית הממסדית יודעת לעשות היטב: לממש את "זכות הציבור לא לדעת", כפי שהגדיר חדות אברהם דב גרינבוים, העורך הראשי של ביטאון ש"ס "הדרך".
העיתונות החרדית, שנועדה במקורה להיות תחליף לעיתונות שאיננה חרדית, הפכה במשך השנים לכלי האידיאולוגי העיקרי שהממסד הרבני והפוליטי מעביר דרכו את המסרים החשובים לקהל קוראיו: את מי אנחנו אוהבים ואת מי לא, מה מזעזע אותנו ומה ממלא אותנו אושר, על מה ניאבק עד כלות הנפש ומה נשכח בטרדות הזמן. לפעמים אפשר לכתוב במפורש, ולפעמים דווקא מה שלא נכתב מספר יותר מכול.
ראו למשל את הוראתו של הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, לפתוח את מוסדות החינוך בימי הקורונה בניגוד לחוק. אף אחד מכלי התקשורת המפלגתיים והגדולים לא כתב על כך מילה. לא ידיעה, אפילו לא מכתב מהקוראים. שתיקה. קורא שאינו חרדי ירים גבה: הייתכן שמצנזרים את דברי הרב החרדי הבכיר ביותר אפילו בביטאון הליטאי "יתד נאמן"? אך קוראי העיתון, לעומת זאת, רגילים בכך היטב. מה שאומרים חשוב, אך מה שלא אומרים חשוב יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כבר לא מתחת לשטיח: אלימות נגד נשים עולה על המסך
– הגלידה משכרת! משלוח המנות המנצח לפורים תשפ"א
– מצרים מנסה לסייע בפיתוח מאגר גז פלסטיני
בראש נמצאות "המילים האסורות". רובן, כפי שאפשר לנחש, קשורים לתחום שבינו לבינה. לא שהנושאים האלו נמצאים בכלל בטווח הסיקור של כלי התקשורת החרדיים, אבל לעיתים אין ברירה. למשל, מדור העוסק בענייני בריאות ורפואה, עלול להידרש לקיומן של נשים בהיריון. עיתון "המודיע" הוותיק, ביטאונה של אגודת ישראל שנשלט בידי חסידות גור, לא יכול ליידע את קהל קוראיו על היריון. זה עלול לפגוע בתומתם של הנערים הצעירים, ואולי חלילה לגרום להרהור פסול. לשם כך החלופות הן "אישה במצב", או שבני הזוג, באופן כללי, "מצפים".
בעיתון גם יעדיפו לצנזר לחלוטין שמות נשים, וכך אפשר לקרוא על "הגב' צ. לבני" או על "הגב' א. שקד". הגיעו הדברים עד כדי כך שמודעה חגיגית מטעם העיתון איחלה צרור ברכות ל"גב' ג. כהן מבעלי משרד הפרסום גילי כהן". שמה נכתב במפורש בשם משרד הפרסום, אך בפנייה האישית – רק האות הראשונה. השבוע הופיעה בעיתון מודעת ניחומים לאחת הכותבות הוותיקות על מות אביה, וכל שזכתה לו היה "מרת גולדווסר".
וזה ממשיך: סרטן השד מוחלף מיד ב"סרטן הנשים", ולרוב המילה סרטן מודרת כליל, כשבמקומה מופיעה "המחלה הנוראה" או "המחלה הידועה". שמו של מזכיר המדינה בתקופת אובמה, ג'ון קרי, שונה בעיתון לג'ון קארי, מחשש לאזכור קרי הלילה. מודעות הלבשה תחתונה לנשים, גם בעיתונים העצמאיים יחסית, ישתמשו במונח "הלבשה אישית", והרבה עורכים מעדיפים להחליף את המילה "אשתו" במינוח הניטרלי "בני ביתו". הנקה הופכת ל"האכלה", וכשצריך לרמוז להפרדת המיטות – ועדיף לא לרמוז כלל – משתמשים ב"כיבוס מצעים". אם מישהו לא הבין על מה מדברים, זה רווח טהור.
כבר בתלמוד העדיפו לפעמים לנקוט בצירוף "דבר אחר" במקום "חזיר". החיה הטמאה, מתברר, די בהזכרתה לטמא את הנפש. אל תגידו עכשיו "חזיר" כדי לבדוק את זה. כששפעת החזירים איימה על העולם – זוכרים את השנים המרוחקות והקסומות ההן? – המירו אותה בעיתונות החרדית ל"שפעת מקסיקו". חילונים כונו בעבר "חופשים" והיום "אחינו הטועים", כי הרי מי מאיתנו לא טועה לפעמים. כשרוצים לספר על אי מי שנכשל בחילול שבת, אומרים "שוכח עיקר שבת". שכח. המינוחים לא קבועים, והרבה פעמים מושג מסוים נעשה מזוהה כל כך שכבר צריך להחליפו באחר. עורך חרדי נדרש ליצירתיות, למקוריות ולמחויבות לפני שהוא מאשר את הכתבה לדפוס. ואם זה לא מספיק, יש צנזור ראשי: ועדת הרבנים של העיתון.
הרב הראשי לישראל יוזכר בתואר "הרה"ר שפירא", שנשמע כמו דרגה צבאית. הראשון לציון יכונה "הרש"מ עמאר". לצד רב שכונה חרדי זוטר שיכונה "הגאון הגדול וראש הישיבה"
מילים הן גם נשקו של העיתונאי החרדי. תולעת יעקב, מצהירים "הלבלרים" (כינוי לעיתונאי בז'רגון החרדי), אין כוחה אלא בפיה. והם יודעים לעשות שימוש חד במילים גם כדי לבקר ולתקוף ברמזי רמזים, שמאפשרים להם להיתמם ולומר: מה בסך הכול עשינו?
אחת הדוגמאות המשעשעות לקודים הפנימיים נוגעת למדרג הרבנים. מובן שאי אפשר חלילה למתוח ביקורת על תלמידי חכמים מעל דפי העיתון, בטח לא על רבנים חרדים, אך אם רוצים לרמוז שמשהו "לא בסדר" עם הרב – יש לעורך ולכותב דרכים משלהם להבהיר זאת, דרכים שהקורא כבר יבין היטב. אחת מהן היא התארים: האם הוא "הגאון הגדול" או "הגאון הצדיק" – מה שרומז שאולי הוא פחות גדול. או האם הוא "מרן ראש הישיבה" או רק "ראש הישיבה" – דרך לומר שאין להחלטותיו תוקף מנהיגותי.
הרב הראשי לישראל, אם אינו חרדי, יוזכר למשל בתואר "הרה"ר שפירא", שנשמע כמו דרגה צבאית. הראשון לציון, שתומך בגיורים צבאיים, יכונה "הרש"מ עמאר". באותו עמוד יזכה רב שכונה חרדי זוטר בתואר "הגאון הגדול וראש הישיבה הפוסק כך וכך".
ואפשר להעמיק עוד: היכן מוזכר שמו של רב מסוים בסדר הרבנים בכתבה, או בסדר החותמים על מכתב, ומה הציטוט שמיוחס לו. מכתב רבני יכול שיופיע בעיתון אחד בחתימת עשרה רבנים, ובעיתון אחר רק שמונה: שניים לא עברו את הסינון ו"נשמטו בעריכה". הפיצולים התכופים בין החצרות החסידיות גורמים ל"חרמות" על אדמו"רים מסוימים, ששום אירוע מטעמם לא יוזכר בעיתון המזוהה עם המתחרים. גם המלחמות בין הליטאים משאירות רבנים רבים מחוץ לגבולות העיתונים. העניינים הללו הופכים לפעמים למשברים פוליטיים, ואחת לכמה חודשים אפשר לראות הבערת עיתונים בחוצות העיר או חטיפתם מתיבות הדואר – והכול בגלל תואר שנכתב או לא נכתב. על כל פרט כזה עמלים הכתבים והעיתונאים, והקוראים מצידם מחכים לעיתון הבוקר כדי לפענח ולהבין מי לנו ומי לצרינו.
דרך נוספת לצנזר רבנים – גם בכירי הרבנים סובלים ממנה – היא העלמת תמונתם מהעיתון. מאז הפסידו החסידים לליטאים בבחירות לרבנות העיר ירושלים, לא הופיעה תמונתו של הרב קנייבסקי מעל דפי "המודיע". להבדיל, גם פניו של הרבי מגור לא יופיעו בעיתון הזה, אך דווקא מתוך חרדה לקדושתו של האדמו"ר, שעלולה להתחלל אם תמונתו תופץ.
בימי קורונה, הצנזורה על כל צורותיה קשוחה הרבה יותר. חרדים רבים מקפידים לא לומר את השם "קורונה", ומסתפקים בחלופות כמו "הנגיף הנורא" או "הנגיף האכזרי". תמונות מאירועי הפרת הנחיות, בהשתתפות הרבנים, מצונזרות בעיתונים החרדיים, החוששים לעינא בישא ולחינוך הציבור. התופעה של עיתונאים שמצנזרים רבנים מנוגדת לכאורה לרעיון החרדי של ציות וקבלת דעת התורה, אך מי שמכיר את כוח המילים בעיתונות החרדית, שופרם של גדולי ישראל, מבין שלעיתונאי החרדי יש לעיתים תפקיד חשוב הרבה יותר מתפקידו של העומד בראש הפירמידה.
