אני לא רוצה לנקוב בשמות, ודאי לא בתקופה של בחירות, אבל לנגד עיניי עומד באופן חי וברור אותו חבר כנסת שהמראיינת שואלת אותו: "נפגעת מהאופן שבו השר פלוני דיבר עליך?" והוא מכחכח פעמיים בגרונו ואומר לה "תראי, אין פה משהו אישי, כשבחרתי להיכנס לפוליטיקה השארתי את הכבוד שלי בצד, זה עניין עקרוני – אדם כזה לא יכול להיות שר בממשלת ישראל".
אני זוכר את הפנים הקשוחות, את העיניים היבשות, את הסנטר הזקוף. ובעיקר אני זוכר איך רציתי לתת לו חיבוק ולומר לו שזה בסדר, שמותר לו שזה יהיה גם אישי.
מגילת אסתר מתחילה במקום הכי אישי שיכול להיות. גבר שאשתו ממאנת להיענות לפקודתו, וגורמת לו מבוכה איומה בפני העמים והשרים. אפשר להבין למה חמתו בוערת בו, מנקודת מבטו המעוותת, והוא נועץ בחכמים יודעי העיתים. אבל אז אומר לו ממוכן: זה בכלל לא אישי, זה פוליטי. לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה. יש כאן פרינציפ, תופעה מדאיגה, מדרון חלקלק. הפתרון לא יהיה בשיחה כנה מלב אל לב ואפילו לא, אם להיות ריאליים יותר, בהתפרצות זעם של מכות ואיומים. אין מנוס מלחוקק חוק שיעביר את ושתי ממלכותה ויחייב את כל הנשים לתת יקר לבעליהן. ולזכור, בעיקר, שזה בכלל־בכלל לא אישי.
אני רואה את ממוכן כל ערב מנסח ציוצים של אנשי ציבור בטוויטר, אני שומע אותו בכל בוקר מדבר מגרונם של מרואיינים ברדיו. הבעה של תחושות אישיות זו חולשה, הוא מייעץ להם, רק טובת הכלל צריכה לעמוד לנגד עיניו של שר או חבר כנסת, וחלילה לו לרמוז שעשויים להיות גם מניעים אישיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זאב, זאב: כשהזעזוע הבוסרי לא משאיר מקום לדבר האמיתי
– קלישאות מהסרטים: שימור האלימות של חיי היומיום
– האפשרות לומר לא: שינוי צורת העמידה של האדם מול העולם
חכמינו סיפרו שאותו ממוכן שיעץ למלך בתחילת המגילה הוא המן שצרר את היהודים בהמשכה. חז"ל לא מסבירים מה הביא אותם לאחד את שתי הדמויות, אבל אולי היה זה התיאור של המן כשהוא נתקל במרדכי שלא כורע ולא משתחווה. זה לא נעים כשמישהו לא כורע ולא משתחווה, ובהקשרים מסוימים זה מצדיק תלייה שלו על עץ, אבל המן לא חושב על זה אפילו, זה קטן עליו: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו". זה לא שנפגעתי באופן אישי מהיחס שלך, זה משהו עקרוני, בעיה שצריך לטפל בה מן השורש: "ישנו עם אחד… ואת דתי המלך אינם עושים".
אידיאולוגיה היא דבר נהדר, שלא תבינו לא נכון. אין דבר שמעורר אצלי הערכה כמו פוליטיקאי משופשף שלא שכח את האידיאולוגיה שלו. אבל לא כשהיא פועלת כמנגנון הגנה שנועד להסתיר את התחושות שאנחנו בושים בהן (פרויד כינה את המנגנון הזה בשם "רציונליזציה"). כי בסוף התחושות הללו תמיד מציצות, רוחשות קרוב מאוד לפני השטח של המערכת הפוליטית. קרוב מספיק כדי להבאיש ולהמאיס, אבל לא קרוב מספיק כדי לפתוח אותן ולדבר עליהן.
כל כך הייתי רוצה לחיות בעולם שמאפשר לאיש ציבור לומר: אגיד לך את האמת, יונית, אני פגוע ממנו, קשה לי קצת להסתכל לו בפנים, נדרש ממני מאמץ כדי לפעול בצורה עניינית לצד אותו שולחן דיונים. זה יהיה קצת מוזר בהתחלה, קצת חשוף מדי אולי, אבל בסופו של דבר אני מאמין שדווקא משם יכולה להגיע היכולת להפריד ולהבחין בין מריבה ובין מחלוקת, בין רגשות ועקרונות.
ההגות הפמיניסטית הכריעה כבר מזמן שהאישי הוא הפוליטי. אני לא יודע לגבי זה, אבל נדמה לי שמגילת אסתר מבקשת מאיתנו לשים גם לב לכך שהפוליטי הוא תמיד־תמיד אישי.
