בננו אברהם ראובן,
כל כך הרבה ניסים היו צריכים לקרות כדי שתיוולד. וגדולים מכולם הניסים שקרו לסביך. בעץ השורשים שלנו, שתלוי בביתנו מאז בר המצווה של אחיך הגדול, אפשר לראות בדור הסבים הרבה יותר ענפים גדומים מאשר ענפים חיים. כדי שתיוולד היה צריך הקדוש ברוך הוא להושיט את ידו ולהושיע כל אחד מסביך וכל אחת מסבותיך, בניסי ניסים.
פעם התקשרה אליי אם צעירה, ותינתה בפניי את צערה: היא הסכימה לקרוא לבנה התינוק על שם הסבא, ועכשיו היא קצת מצטערת, כי זה שם זקן. אמרתי לה: כל ילדינו נקראים על שם סבינו, ובזכותם ביתנו מלא תמיד בשמות אהובים ובזיכרונות אהובים. הילדים שמחים בשמותיהם, ואנחנו בטוחים שסביהם המנוחים שמחים בהם.
פעם מישהו שמע את שמות ילדיי, ואמר לי: לדעתי ילד לא צריך להיות מצבה. שמעתי את שמות ילדיו שלו, ואמרתי לו: בעיניי כל השמות יפים, אבל אם כבר – יהיו שיאמרו שילד לא צריך להיות מגדיר צמחים, וגם לא מפת סימון שבילים. אין שם יפה לילד יהודי יותר משם סבו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדוע גערו חז"ל במי שמגלים לכאורה אחריות
– בפרסומות של היום מאוד הגיוני שבת 17 תככב לצידו של בן 70
– החסד האמיתי נמצא מאחורי המסכה
אתה, בננו, זכית במתנה מיוחדת: נקראת על שם שני סבים אהובים, סבא אברהם־אביש וסבא ראובן. כל חייהם עבדו סבינו עבודה פיזית קשה, בכביסה ובגננות, אבל רק למראית עין אלו היו מקצועותיהם. כלפי חוץ הם היו כובס וגנן, אך בפנים היו להם מקצועות אחרים: זוכר ושורד.
סבא אביש היה זוכר. כנער נתלש מעיירתו האהובה גורליץ שבפולין, וכל חייו הוסיף וברא אותה בהבל פיו, בזיכרונותיו ובסיפוריו. בדרך פלא, הוא זכר הכול: באיזו מנגינה שרו "אדון עולם" ביום הכיפורים, מה נהגו לאכול בברית מילה בערב פסח, איך הכשירו כלים ואיך בנו סוכות. סביבו ריחפה תמיד גורליץ של מעלה, שלמה ותמימה, שנותרה בעיניו חיה ופועמת, ובזכותו נותרה חיה גם בעיני אוהביו וקרוביו. לכל שאלה היה משיב: בגורליץ נהגנו כך וכך. ולנוכח מנהגים חדשים של דופי אומרים עד היום כל נכדיו וניניו הרבים: בגורליץ לא כך נהגנו.
סבא ראובן היה שורד. כילד גדל בגרמניה בבית יתומים; כנער הסתתר בהולנד בשנות השואה, התחפש לנוצרי ורעה חזירים. הבריטים כלאו אותו במחנה בקפריסין, ומלאך המוות קטף את אשתו הצעירה בלידתה. סבא ראובן לא הרבה לספר הרבה על הימים ההם, מעולם לא התלונן ולא נאנח, ורק בשעת הרצון של סעודה שלישית היה שר שוב ושוב, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". ואז שוב, במנגינה אחרת, ואז שוב.
בננו אברהם ראובן, היום אתה בא בעול מצוות, ולא כך חשבנו שנחגוג את שמחתך. חשבנו על קהל גדול יותר, ועל ריקודי שמחה כפולה בפורים. אבל בזכות עינך הטובה אתה שמח היום שמחה גדולה, ובצדק. כפי שמזכיר הדוד עירן, המלאך שמביא אליך את היצר הטוב ביום הולדתך השלושה עשר מגיע כך או כך, עם חגיגה גדולה או בלעדיה. וכששלח אותו אמש א־לוהינו אליך, ליווה אותו קהל גדול. אם לא כשהגיע המלאך ליעדו, כאן למטה, אז במקום מוצאו, שם למעלה. כל סביך וסבותיך נקהלו אז סביבו בקול רינה, כי אתה היית תפילתם ותקוותם כל הימים. בימים שחורים משחור, בלילות שאת זוועותיהם אין להעלות על הכתב ועל הדעת, הם נשאו עיניהם אל ההרים, והתפללו שיזכו לגדל בנים ובני בנים. ואולי לרגע אפילו הרשו לעצמם לחלום שזה יהיה עזרם: שיזכו לנינים לומדי תורה, כמוך, בארץ ישראל. אל הנער הזה התפללו. ואל הנער הזה התפללנו גם אנחנו, וייתן ה' את שאלתנו אשר שאלנו מעִמו.
כבר ביום לידתך שמעת באוזניך הזעירות את הפסוקים העתיקים: "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם, ולא יעבור… והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, ומדינה ומדינה, ועיר ועיר… וזכרם לא יסוף מזרעם". בהרבה דברים, אברהם, לא בחרת. אבותיך קיימו וקיבלו בשבילך. לא בחרת להיוולד, לא בחרת להיות יהודי, לא בחרת במשפחתך, לא בחרת בשמך. בכל אלו לא בחרת, אלא זכית. עד היום קיבלת בחסד את כל הדברים החשובים בחייך; מהיום הזה תצטרך להיות ראוי להם בזכות עמלך. כולנו בוטחים בך, שתעמול ותזכה. זקנינו מביטים בך היום מלמעלה בבת שחוק, ויודעים: זכרם לא יסוף מזרעם.
