"וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹש"ׁ, זהו הפסוק הראשון במגילת אסתר. "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו… דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ", זהו הפסוק האחרון. הקרבה השנתית בין פורים ליום האישה תמיד מעירה ממרבצה את הרביטל הפמיניסטית שבי. כן, זו שפעם הייתה לוחמנית ומאמינה, ואחר כך התרככה והבינה שמורכב. ואחר כך פשוט נשברה. אבל אז הגיעה הקורונה ועשתה צחוק מכל הייאוש שלי. שהרי ברוב המשפחות שאני מכירה (רוב, תנוחו) האישה נשארה בבית עם הילדים בזום, היא זו שהוצאה לחל"ת, היא האריכה לנוכח המצב את חופשת הלידה.
ברוב מקומות העבודה שאני מכירה (רוב, תנוחו) החלק הגדול והמרוויח הכי פחות והפוגש קהל למשל, הוצא לחל"ת, וזה חלק שהוא ברובו נשי. וזה גם לטובתך כי עם הילדים וזה. ודברים קורים ומתקדמים, והיא כותבת להם שחשוב לה להישאר מעורבת והיא יכולה לתרום מהבית וגם מוכנה לעשות הכול בשביל להגיע יום למשרד, ולרגע גם האמינה שבאמת מתחשבים בה, אבל לאט־לאט היא מרגישה שהרכבת מתקדמת ממש נהדר גם בלעדיה. לא רק מתקדמת, גם שינתה כיוון, כי הקורונה אילצה אותנו לחשוב על פתרונות חדשים ויצירתיים, והיא דווקא ממש הייתה רוצה להיות חלק מהדבר הזה של ההתחדשות והחשיבה היצירתית ומהסיפוק הגדול שיש כשמפצחים משהו שהיה קשה, או עומדים בעוד אתגר. אבל היא בבית, עם הילדים בזום. ורק שתגיד תודה שנכנס לה החל"ת בלי לעשות כלום.
"לא מעט נשים התחילו לקחת ציפרלקס בקורונה", אמרה לי רופאה אחת, "לא מעט א־נשים", תיקנתי אותה. "בעיקר נשים", התעקשה. וואו, התקשרו מהאייטיז ודרשו את אבחון ההיסטרית שלהן בחזרה. וכשאמהות נלחמות להחזיר את הילדים שלהן למסגרות, כי באמת כבר נשבר הלב ממה שקורה להם (פיזית, נפשית, חברתית), כותבים להן (לי נגיד): אז למה הבאת ילדים לעולם, אם את לא מתכוונת לגדל אותם. וכשאמהות לא מבינות איך באופן הכי שרירותי סגרים אולי ייפתחו ומתווים אולי יפורסמו, כאילו אין להן סידור עבודה למסור, מסבירים להן שאין ברירה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איפה אתה אדר שלי, שתחזיר לי את הכוחות
– בלי בושה: החיים הם דמעה ואז חיוך, מועקה ואז הקלה
– האם הילדים שלנו הבינו את סוד החיים?
כל הזמן יש הרגשה שהכול נסגר מעלינו. מעלינו הנשים. מעלינו האמהות. ובכל שנה, כשאני קוראת את המגילה, מכאיבה לי המסגרת שלה. המסגרת הגברית. שכאילו מה אני רוצה, די רביטל, קחי את זה בהקשר ההיסטורי שזה נכתב. נו, אז כתוב ויהי בימי אחשוורוש – טכנית זה נכון. נו וזה מסתיים באיזה מלך מרדכי, ואיך הוא התקדם יפה ורצוי לרוב אחיו (אני מתה על הביטוי הזה, א"ב במנהיגות, להיות רצוי לרוב – זה ממש מספיק, תאמינו לי). ואם את מתעקשת רביטל, תגידי תודה שזה לא כמו במגילת רות שכל שלושת הפסוקים האחרונים מוקדשים ללידות של גברים בידי גברים (אגב, מ־ה־פ־כ־נ־י!) "שַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
פרגנו לנו עורכי התנ"ך שני ספרים על שמות נשים, אבל התוצאה החשובה שם היא מה נסגר בסוף עם הגברים. עם המנהיגים. דברים נסגרים מעל הראש שלנו, אבל את המציאות אנחנו מחוללות. את המהפך בבית אחשוורוש, את המשכיות העם במצרים בתקופה שהיו עבדים. תמר, ציפורה, אפילו ושתי. הן המחולל, הן המהות. אנחנו בתקופת הקורונה, אנחנו המהות והמחולל. הסלע האיתן של הבית. כל פעולה שלנו משפיעה ומחנכת. אני לא צוחקת. בכל בוקר בסגר שקמת והתלבשת – עשית הבדלה, בין היום והלילה. למרות שאין לאן ללכת. בכל פעם שהצלחת לעשות משהו מעבר למשולש הקדוש אוכל־זום־רק לא שנ"צ, הראית לילדים את הערכים שלך. את היצירה שלך. את המקום שבו את אוספת את כל הכוחות ומעשירה אותם. כשהכרחת אותם להתקשר בווידאו לסבא וסבתא, המומה איך לא כל המשתתפים מקבלים סחרחורת. כשפעם אחת הסברת למתבגרת כמה זה קריטי לפתוח מצלמה, כי אין תחליף למבט בעיניים. בכל הפעמים שאמרת ובכל הפעמים שהתאפקת. אנחנו המחוללות. אני מאמינה בזה כל כך, השלב הבא הוא לדרוש גם את הסוף־פסוק.
אם המגילה על שמה, אני רוצה לדעת מה היה בסוף איתה. היא הייתה שמחה? היו לה ילדים? קראה להם בשמות הוריה? נהייתה מנהיגה ועשתה הפרשות חלה כל חמישי? אם התקופה הזו היא בזכותנו, אני רוצה שנצא ממנה עם חוקים חדשים, ששומרים על הזכויות שלנו. יותר. שנותנים לנו כוח. יותר. אני לא מוכנה שכל המאמץ וחריקת השיניים שלנו בשנה האחרונה יהיו רק האמצע של תולדות הולדתם ועלייתם של עוד גברים.
