בכל פעם שאני נתקלת בפוסט של מתנגד חיסונים, אני נזכרת בטיול עם ערן ותמר שם בדוי, זוג חוזרים בתשובה שפגשתי פעם בסיור למפלי הניאגרה. במודעה המשווקת נכתב שהוא מותאם לציבור הדתי, והובטח שהאוכל יהיה כשר למהדרין. היה זה יום ארוך ומתיש במיוחד, שבו נסענו שעות ארוכות ממנהטן עד למפלים, ניזונים בעיקר מסנדוויצ'ים. כולם חיכו להגיע למלון הקנדי שבו הוגשה הארוחה הבשרית היחידה שתוכננה לאותו יום. כשהגענו לשם כל המשתתפים הסתערו על החמגשיות, חוץ מערן ותמר. כל הארוחה אני רואה אותם מנשנשים מהלחם, טועמים קצת מהפחמימות, אבל הם לא נגעו בבשר.
בבוקר ראיתי אותם מסתערים על הארוחה החלבית. הם היו רעבים, ורק אז ערן פלט לי "סליחה שאנחנו חוטפים ככה, פשוט אתמול לא ממש אכלנו. גילינו שהבשר כשר אבל לא בכשרות שנאמרה לנו לפני הסיור. התברר שהייתה בעיה באספקה ונאלצו להביא בשר בכשרות אחרת".
"אז למה לא התלוננתם?" שאלתי. "כי אני עשיתי לי כלל", ענה ערן, "שהבחירה שלי להיות דתי לעולם לא תהפוך לטרחה על הציבור. הרי אם הייתי אומר למדריך שהבשר לא בכשרות שאני אוכל, הוא היה מתרוצץ כדי להשיג לי את מה שאני צריך ומפסיד את הארוחה של עצמו. הרב שהחזיר אותי בתשובה תמיד אמר לי 'אם אתה בוחר באורח החיים הזה, תהיה מוכן לשאת במחירים. אל תשית על אחרים את מחיר העקרונות שלך'".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זיהוי תהליכים: עקיפת אכיפה בימי קורונה
– מפגש עם האנשים שקמים לפני כולנו
– התנועה לקבלת הגוף: פאולה רוזנברג לא עושה עניין מהגזרה
ליידי מרי מונטגו לא הייתה נכנסת לדפי ההיסטוריה, אם הייתה בוחרת כשאר האצילות הבריטיות לשבת בביתה ולגדל את ילדיה. במקום זה היא העדיפה להסתובב בעולם ולהרחיב את דעתה, ובאחד ממסעותיה ברחבי האימפריה העות'מאנית נתקלה בשיטה מעניינת שאימצו המקומיים כדי להגן על ילדיהם מפני מגפת האבעבועות השחורות: הם בודדו את נוזל השלפוחית של אדם חולה והכניסו אותו לפצעים של ילדים בריאים. הילדים חלו במחלה באופן קל וניצלו מגרסתה הקטלנית. באומץ רב החליטה האצילה לחסן כך גם את ילדיה, וגרמה לנסיכה נוספת בממלכה לאמץ את המנהג. החיסון הזה לא היה בטוח במאה אחוזים, היו גם כאלו שמתו ממנו, אבל היא הייתה הראשונה שהפיצה לעולם המערבי את בשורת ההתחסנות על ידי הדבקה מכוונת.
פעם אנשים נאחזו בחיים. הם היו מוכנים להקריב מעט מהביטחון האישי שלהם כדי להביא בשורות גדולות. היום, עם חיסון הרבה פחות בעייתי, לאנשים יש פריווילגיה להיות קונספירטיביים.
רק לאחרונה עלתה סדרת דוקו שמתחקה אחר מותה המוזר של תיירת בשם אליסה לם במלון מפוקפק בלוס־אנג'לס, לאחר שנמצאה ללא רוח חיים בתוך מכל מים על גג המלון. הראיה היחידה מהאירוע הייתה סרטון מוזר שלה נכנסת ויוצאת ממעלית ומניפה את ידיה בתנועות משונות, כאילו היא מדברת למישהו. גולשי רשת פיתחו אובססיה לתעלומה הזאת ואינספור תיאוריות קשר עלו בנוגע לנסיבות שהובילו למותה. אפילו השוו את המקרה לסרט עם עלילה דומה וטענו שהרצח בוצע בהשראתו. אבל על גופתה לא היו כלל סימני אלימות. ובסוף מה מתברר? שהיא בכלל הייתה אישה עם הפרעה דו קוטבית, וכנראה הייתה מצויה בהתקף פסיכוטי שהוביל אותה לתאונה המצערת.
לפעמים הדברים פשוטים הרבה יותר משנדמה. אין איזה מרתף אפל שבו מכונסים כרגע אנשים שרוצים להשתלט על העולם באמצעות החיסון. אבל אנחנו דור כזה, נו, שאוהב לשחק אותה גשש בלש ולתפור תיאוריות קשר לכל מה שזז בערך. זוהי כנראה המכה הכי קשה של עידן הפוסט־אמת – הרשת מלאה בכל כך הרבה מידע כוזב, שקשה כבר להבחין בין אמת לשקר.
ועדיין, בתוך המציאות, ישנם האנשים הקטנים וישנם האנשים הגדולים. גם אסתר בהתחלה מתקשה לעמוד במבחן הסולידריות הלאומית. היא מתרצה רק כאשר מרדכי משקף לה את גודל השעה. באיזה צד של ההיסטוריה את רוצה להיזכר? שואל אותה מרדכי, והיא מתרצה לבסוף.
אנחנו מצויים כרגע במציאות שמצריכה איזו גדולה, איזה מבט מעבר לאינטרס האישי. אפשר עוד להבין את החשש של אנשים מסוימים מנטילת חיסון חדש. קצת יותר קשה להכיל את מתנגדי החיסונים שלא מסתפקים רק בהימנעות ודורשים לקבל את אותן זכויות שמקבלים אלו שהתחסנו. המתחסנים הקריבו את גופם בשביל שנצא מהמצב הזה, מה מוכנים להקריב מתנגדי החיסון? האם הם מוכנים לוותר מרצונם על הקולנוע והתיאטרון ובתי הקפה כמו שערן ותמר ויתרו על הארוחה הבשרית שלהם? האם הם מוכנים לצמצם את האינטראקציות שלהם למינימום עד שהתחלואה תרד?
בעת הזו, בשלב הזה, ראוי שכל אדם ישאל את עצמו לא מהן הזכויות הדמוקרטיות שלו, אלא מה הוא מוכן להקריב. על מה הוא מוכן לוותר כדי להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.
