לכאורה, זה חלומו של כל פוליטיקאי. מה פוליטיקאי? כל מנהל ארגון או צוות. מה מנהל? כל הורה, כל בן אנוש, זהו חלומו: חבורה נאמנה שלא מסתפקת בחיבוק עז לבוס או בחנפנות יומית, אלא תוקפת ללא מורא כל מי שמעז לצאת נגדו.
כשהוביל את האופוזיציה, כשכיהן כראש הממשלה ואפילו כשנכנס זמנית למשבצת העושה לביתו נדרש בנימין נתניהו לעמוד כזאב בודד מול תקשורת עוינת שלא חסכה שבטה ממנו ומבני ביתו. באווירה הקשה הזו גדלו ילדיו, מינקות ועד בגרות דרך כל מורכבות הנעורים שבאמצע. ככל שהתארכה כהונתו התבססה משפחת נתניהו כמשפחת אצולה שנהנית ממנעמי הפוזה לצד חיים תחת משקפת צהובה כמקובל בז'אנר. תשאלו את הנסיך צ'רלס. וכמו אצל צ'רלס, גם במקרה שלנו – כל אחד מהבנים אימץ לעצמו שיטת התמודדות אחרת לחלוטין.
איפשהו במהלך חצי היובל שחלף מאז עלייתו הראשונה של נתניהו לכס השלטון, נפתחו שערי שמיים – יש יאמרו שערי גיהנום – ובאמצעות הרשתות החברתיות החלה תנועת הנגד. צהוב עולה? ג'וניור מחזיר. שחור מוחה? טוויטר מגביר. זו לא רק דירת הרווקים שבמתחם בלפור, זו מעטפת שלמה של שומרי סף שמיירטת כל ביקורת כלפי נתניהו – לגיטימית ובלתי לגיטימית כאחת. אין גבולות שיח, אין ויכוח מכבד. יש בעד ויש נגד, וכל השאר לא קיים. צייצנים חרוצים וחברי כנסת קולניים חברו לשיח ביבים, ועל הדרך הם נהנים מקרבה לצלחת המתוקים. בהתחלה היה בזה מן הצדק הפואטי, תגובת נגד מתבקשת לקידום ופמפום תפיסת רק־לא־ביבי בכל רחבי המדיה. אלא שמאז הדברים כבר יצאו מכלל שליטה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל, הדיסטופיה: על תקינות פוליטית ומשיחיים הזויים
– כשקדושת החיים מתעוותת הטרור הופך מוצדק ובניית הארץ מוחרמת
– הסכם הגרעין לא ידידותי יותר, זה רק ביידן שמתעקש לא לראות
כל התירוצים מוכרים: החיים בסיר הלחץ של המשפחה המפורסמת ביותר במדינה; הזכוכית המגדלת המופנית אל כל פגם וכל פדיחה פרטית; ההתבגרות תחת שנאה מתמדת; ההתניידות עם נהג צמוד רוב שנות חייך, כשצלמי פפראצי מתעדים אותך לטוב ולרע – כל אלה הם לא המתכון המבטיח לשקט נפשי, וגם לא לכישורים חברתיים מופתיים. ובכל זאת, מוצדקים ככל שיהיו, מדובר בתירוצים. אפשר להבין את הזוהר הטראומטי שסוחב יאיר נתניהו, לא חייבים להשלים עם קיומו.
מחנה הימין חש מזה זמן ניכור כלפי חונטת צייצנים היסטרית שנכנסת בכל מי שמביע אבק ביקורת על התנהלות הממשלה והעומד בראשה. מילא מי שיש לו ביקורת, גם מי שיש לו נגיעה דרך כלי שלישי למישהו שאמר פעם משהו על נתניהו – יוצא אל מחוץ למחנה בצעדי ריקוד מה יפית; ומי שמעסיק מישהו שאולי יש לו מה לומר במקומות אחרים על משהו שקשור בשלטון נתניהו, הוא כבר שמאלן צמרת.
נזק סביבתי
נתניהו האיש אינו כזה, הוא מעולם לא היה. הוא רהוט יותר ממיקי זוהר ומירי רגב, אלגנטי יותר מבנו יאיר, רציונלי יותר משמעון ריקלין. הוא אולי לא מופת של פיו וליבו שווים, אבל גם המתחרים הפוליטיים שלו לא מתקרבים לרמה הרצויה של טוהר־מידות־ההתנהלות. נתניהו האיש ידע לקבל ביקורת באלגנטיות מרשימה בהרבה מתגובתה של סביבתו, ולהתנהל איתה למרות היותה דוקרת, צבועה ומתסכלת להכאיב. הוא לא יצא מכליו בקלות, לא נגרר לשיח שכונה, וגם את ההאשמות שלו כלפי יריביו הוא ידע להפגין בעקיצות אינטליגנטיות, לפני שהשתלטו על גרונו ומקלדתו אסטרטגיים פרובוקטיביים שונאי נימוסים. חבורת צייצני ביבי אינם שופרות של בלפור, להפך. הם דיבוב מלאכותי ולא מדויק בעליל של דמותו. אלא שאחרי שנות איבה קיצונית שספג, המעטפת הזו על כל חיבוקי הדוב שלה הפכה טובה בעיניו. האיש שהתקשה לבנות לעצמו סביבת חברים של אמת, מתנחם בחום המלאכותי של מזגן מחריש אוזניים.
אלא שלמעטפת הדוקרנית הזו יש מחיר. האוויר המזוהם שעולה מהרשתות מתחיל לחלחל לריאות הפוליטיות של נתניהו עצמו. עד כה צבא המגיבים פגע בבני הפלוגתא משמאל ומימין; עכשיו לוחמיו פוגעים בעיקר בראש הממשלה. יותר ויותר אנשי ימין שבסך הכול מרוצים משלטון נתניהו ואפילו מתפקודו בימי קורונה, טוענים שלא יצביעו הפעם ליכוד – לא משום שהם רוצים להוציא מבלפור את נתניהו האב, אלא משום שהם רוצים להוציא משם את נתניהו הבן. הם לא רואים ביריביו אלטרנטיבה שלטונית ראויה, אבל הם מציגים ז'אנר חדש של הצבעת מחאה: לדאוג שהבחור הקולני לא יהיה הבן של ראש הממשלה הבא. זה כבר לא רק־לא־ביבי, זה רק־לא־יאיר. כשהם מזכירים את השסע החברתי, הם לא מדברים על משהו שקשור בהתנהלות נתניהו בלשכת ראש הממשלה, וגם לא על התקציב הלא קיים; הם מדברים על מה שהחונטה שמסביב לצלחת עושה ברשת. קמפיינר שרוצה בטובת הליכוד, היה מנסה להשתיק קצת בחודש הקרוב את הצייצנים הכפייתיים, עוד לפני שהוא מאפסן את המוסתרים־מסורתית מדי מערכת בחירות – רגב, מארק וזוהר. כרגע, סביבת נתניהו חתומה על הרבה יותר נזק.
הסערות סביב יאיר נתניהו לא חדשות ולא נעלמות מעיני אביו. בריאיון ליונית לוי לפני כשבועיים טען ראש הממשלה, כפי שכבר אמר בעבר, כי הוא לא אחראי על בנו הבוגר, וגם לא תמיד מאושר מאופן ההתבטאות של הבן. נראה שאפשר להאמין לו. בניגוד לתפיסה המקובלת, לא סביר שהתגובות האימפולסיביות והתדירות של יאיר וחבריו ברשת עוברות אישור של ראש הממשלה. תסמונת הבנים־של מוכרת וידועה היטב, והיא לא מדלגת על אנשי חינוך, רבנים ואנשי רוח. אפילו הבנים של משה רבנו ככל הנראה לא הביאו לו כבוד גדול. אלא שהם הוסתרו היטב ונדחקו ממרכז הבמה; אף אחד לא נתן להם לכתוב את התנ"ך.
