טקס, לא אוכל: נותנים כבוד לחמין

לפני שבועיים בערך רעשה הארץ בעקבות מבצע השיווק של החיסונים בבני־ברק, שבו כל מתחסן ומתחסנת קיבלו שקית צ'ולנט מהבילה. המבצע הוכתר בהצלחה וברשתות לעגו ציניקנים לכך שרק החמין הביא אלפי חרדים להתחסן. זו כמובן שטות – הצ'ולנט היה בסך הכול פינוק קטן למי שבחרו לעשות את הצעד הנכון. אבל אתם יודעים מה, אם אנשים התחסנו כדי לאכול חמין, זו בעיניי אחת הסיבות המוצדקות אי פעם להתחסן, אחרי "להישאר בחיים".

כשגרתי בתל־אביב לא הבנתי את הכותרות הנרעשות בכל פעם שמישהו חטף מכות בגלל חניה. אני כמובן נגד אלימות, אבל בתור תושב העיר זו תמיד נראתה לי סיבה מוצדקת למלחמה טובה, בטח יותר מאשר סתם ויכוח על פוליטיקה או על עקיפה בתור. החמין הוא בדיוק אותו הסיפור: אתם יכולים להציע לי אלף צ'ופרים כדי להתחסן, ואני אסתלבט על כולם, אבל חמין הוא לא משהו להסתלבט עליו. לחמין נותנים כבוד.

כללי הטקס

לנו יוצאי יהדות אשכנז אין היסטוריה קולינרית משובחת. זה לא שאין דברים טעימים – יש. אבל אפילו הדברים הטעימים, כמו כבד קצוץ וגפילטע פיש (כן, זה טעים, ואם אתם חושבים אחרת משהו מקולקל אצלכם בנשמה), מגיעים תמיד בצבע של אוטו ישן. כבד קצוץ זה טעים, אבל למה לא יכולתם להוסיף איזה משהו אדום, כדי שייראה יותר כמו אוכל ופחות כמו פיג'ו שנת 1983?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המגפה הקורקטית: המקום שבו כולנו נפגעים
– המלצת הלא דוקטור: קחו את המחטים בפרופורציות
– פורים, קורונה ויצירתיות: התחפושות הכי הכי

אבל אם יש דבר אחד שלשחצנים המרוקאים והטוניסאים אין סיכוי מולו, זה החמין. כי חמין הוא לא אוכל, הוא טקס. אצלנו בבית, בכל יום שישי בבוקר, אבא היה מעמיד על השיש קערות עם שעועית וחומוס ועוד כל מיני דברים שצריך להשרות. הייתי עובר במטבח ליד הקערות המשעממות האלה ולא מאמין שבעוד יום הדברים הלבנבנים והעצובים האלה יהפכו למזון האלים. בערב הוא היה נעמד במטבח כמו כירורג לפני ניתוח של 24 שעות, ומתחיל לסדר את הפרודוקטים בסיר ענק שנראה כמו שאריות של מטבח צה"לי ששימש אך ורק להכנת חמין, שום דבר אחר. סיר עם כבוד, שאם תכין בו משהו אחר הוא יתנקם בך וידפוק את החמין הבא.

ואז מדליקים את האש, והאש דולקת כל הלילה. ובערך בחצות הריח מתחיל למלא את חלל הבית. ריח טוב כל כך שאני מוכן להישבע שהיה מעיר אותי באמצע הלילה. הייתי קופץ למטבח, דופק איזה שלוק של משהו ומסתכל על הסיר שאבא השאיר על הגז.

עד היום מספרים בבית משפחת זמרי על החטא הגדול שלי. התעוררתי פעם אחת באמצע הלילה והעזתי לעשות את המעשה האסור: פתחתי את המכסה כדי לצפות בחמין מתבשל. אילו ידעתי שזהו מעשה אסור, אני נשבע לכם, לא הייתי עושה את זה. אבל הייתי חייב. וביום המחרת, כשפתחנו את הסיר בצהריים, גילינו שהחמין יצא לבנבן וחסר טעם. כולם נעצו בי מבט מאשים, ובצדק. חמין לא אוהב שבוחנים אותו. פתיחת המכסה הייתה הבעת אי אמון במורשת של מאות שנים.

לטוניסאים ולמרוקאים יש ויכוח על קוסקוס. האיטלקים והסינים מתווכחים מי המציא את הפסטה. אשכנזים מתווכחים על חמין. יש אנשי קטניות מפוזרות ויש אנשי שקיות; יש אנשי דבש ויש אנשי תמר (בשביל הצבע). נשבע לכם: מעולם לא טעמתי חמין שאכזב אותי.

תמיד חלמתי שיום יבוא ואבא שלי ייקח אותי למטבח, יעמיד אותי מול סיר החמין, וכמו מופסה לבנו סימבה יאמר לי: "יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך. עכשיו בוא אלמד אותך להכין את זה". אני בטוח שהוא תכנן לעשות את זה מתישהו, אבל אתם יודעים מה אומרים: אבא מתכנן ללמד את הבן שלו להכין חמין, ואלוהים יושב למעלה וצוחק. אז המופסה שלי הלך לעולמו, ובמשך שנה וחצי לא היה חמין בבית. אמא שלי בשלנית נהדרת אבל שררה הסכמה שזה מוקדם מדי לכולנו. הסיר הענק שכב בתחתית ארון השירות במרפסת, ואנחנו השלמנו עם זה שהחמין היה של אבא, ועד שהוא יתגלה לנו בחלום ויגיד "אני מאשר לכם להשתמש שוב בסיר", זה לא יקרה.

מתח על האש

עד שאמא שלי החליטה שדי, הגיע הזמן לחזור להשתמש בסיר. נסענו לצפון ביום גשום לביקור עם הנכדים, ואיך שפתחנו את הדלת ראינו אותו שם, מונח ליד הכיריים, הסיר הצה"לי. היה שקט באוויר, אבל אמא שלי החליטה להרים את הווייב הדיכאוני ואמרה שהיא החליטה שהשבוע היא משאירה את החששות מאחור ומנסה לראשונה חמין משלה. אמרתי לה שאני שמח בשבילה, והגדלתי לעשות – שלפתי את המשפט הכי גרוע שאמרתי בחיים: "אבא היה רוצה שנמשיך לעשות חמין".

היא עמדה שם במטבח עם הקערות ויכולתי לראות שקשה לה אבל היא עושה את זה בשבילנו. היא חתכה וסידרה והשרתה ולבסוף סגרה את המכסה ונתנה למסורת לעבוד. אני לא יכול להכחיש, במשך כל השבת היה מתח באוויר. מתישהו חשבתי להרים את המכסה ולבדוק, אבל אז נזכרתי בתקרית החמין הלבנבן ונשבעתי שלא אהרוס את החמין הראשון של אמא.

בבוקר התעוררנו מוקדם יחסית והתיישבנו בסלון. ניהלנו שיחות חולין על קורונה ופוליטיקה ומי יותר חזק, הענק הירוק או באטמן (גם הילדים השתתפו בשיחה). אבל לכולנו היה ברור שאנחנו בסך הכול מושכים זמן. באחת בצהריים אמא החליטה שדי. הגיע הזמן לבדוק אם השכינה שרתה על הסיר. היא הורידה את המכסה ומתוך הסיר עלה קולו של אבי שאמר "וואלה יצא לך טוב, שרי, לא כמוני, אבל טוב".

גמענו את הסיר ואפילו לקחנו הביתה שאריות. לי רק נותר לבקש מאבא: עשה טובה, תבוא באיזה חלום ותעביר לי קורס זריז. אני יודע שאני יכול לשאול את אמא, אבל אם זה תירוץ כדי שתגיע, אני מעדיף לחכות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il